נרקיסיזם עבה-עור ודק-עור

הבחנתו של הרברט רוזנפלד, שנוסחה בפרק החותם של מבוי סתום ופרשנות (1987), בין שני סוגים של מטופלים נרקיסיסטיים. מטופלים עבי עור נראים בלתי חדירים, נשלטים בידי חלקים הרסניים של העצמי, וזקוקים לפרשנות תקיפה ועקבית של ההעברה כדי למנוע מבוי סתום. מטופלים דקי עור רגישים מאוד ונפגעים בקלות; אצלם פרשנות לא זהירה של הרסנותם עלולה לשחזר טראומה מוקדמת ולהותיר אותם מושפלים, ולכן על האנליטיקאי לעזור להם לראות את הקונפליקט בין החלקים ההרסניים לחלקים האוהבים של העצמי ולשמר את מה שחיובי בארגונם הנרקיסיסטי. כותבים מאוחרים יותר, ובהם אנתוני בייטמן ורונלד בריטון, טענו ששני המצבים עשויים להתחלף אצל אותו אדם, וכיום מקשרים את הזוג לעתים קרובות לנרקיסיזם גרנדיוזי ופגיע.