מושג
פסיכוהיסטוריה
יישום ההבנה הפסיכואנליטית להיסטוריה ולחייהן של דמויות היסטוריות, תוך קריאת ההתפתחות האישית והאירועים הקולקטיביים זה לאור זה. מחקרו של פרויד על לאונרדו דה וינצ'י היה דוגמה מוקדמת; ספריו של אריקסון על לותר ועל גנדי נתנו לתחום את הדגם שלו וחלק ניכר משיטתו, והשם רווח בשנות ה־60 וה־70.
התפתחות
1958
פותח בידי אריק אריקסון
הספרים לותר הצעיר (1958) והאמת של גנדי (1969) קבעו את הדגם לפסיכוהיסטוריה, הקוראת את משבריו האישיים של מנהיג יחד עם המשברים ההיסטוריים של זמנו.
מתוך אריק אריקסון: דברי זיכרון של הפקולטה לאמנויות ולמדעים (2002);האמת של גנדי: על מקורות האי-אלימות הלוחמנית (1969);לותר הצעיר: מחקר בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (1958)
קשרים
- 1958 פותח בידי אריק אריקסון
הספרים לותר הצעיר (1958) והאמת של גנדי (1969) קבעו את הדגם לפסיכוהיסטוריה, הקוראת את משבריו האישיים של מנהיג יחד עם המשברים ההיסטוריים של זמנו.
חיבורים
- 1958
לותר הצעיר: מחקר בפסיכואנליזה ובהיסטוריה
מחקרו של אריקסון על נעוריו של מרטין לותר, שההוצאה לאור מציגה כפסיכוביוגרפיה המיישמת את רעיונותיו על ההתפתחות האנושית ועל משבר הזהות לגבי הדמות המרכזית של הרפורמציה הפרוטסטנטית. הספר קורא את שנות המשבר של לותר במנזר כמשבר זהות ממושך וכמורטוריום פסיכו-חברתי, פרק זמן שבו נדחות ההתחייבויות המחייבות של הבגרות. לטענתו, הדרך שבה פתר לותר את משברו האישי הפכה לנקודת מפנה בתולדות הדת של תקופתו. בכך שקרא את המשבר הפנימי של מנהיג יחד עם המשבר ההיסטורי של זמנו, נעשה הספר לאחד מיסודותיהן של הפסיכוהיסטוריה והפסיכוביוגרפיה.
- 1969
האמת של גנדי: על מקורות האי-אלימות הלוחמנית
מחקר פסיכוהיסטורי על מוהנדס גנדי באמצע חייו, הסובב סביב שביתת הטקסטיל באחמדאבאד ב־1918. אריקסון שואל כיצד הצליח גנדי להניע את עם הודו הן ברוח והן בפוליטיקה, עד שהיה, כלשון ההוצאה לאור, למחדש המהפכני של האי-אלימות הלוחמנית, והודו הייתה לארץ האם של המרי האזרחי רחב ההיקף. הספר מתחקה אחר האופן שבו צמחו הפוריות של גנדי, דאגתו של אמצע החיים למה שאדם מכונן ומדריך למען הבאים אחריו, ושיטת ההתנגדות הבלתי אלימה שלו, מתוך תולדות חייו האישיות ומתוך המצב ההיסטורי של זמנו. יחד עם לותר הצעיר קבע הספר את הדגם של הפסיכוהיסטוריה. הוא זכה בפרס פוליצר ובפרס הספר הלאומי ב־1970.
- 2002
אריק אריקסון: דברי זיכרון של הפקולטה לאמנויות ולמדעים
דברי הזיכרון על אריק ה. אריקסון (1902–1994) שהפקולטה לאמנויות ולמדעים של אוניברסיטת הרווארד רשמה ברשומותיה בישיבתה ב-12 בפברואר 2002, ושנדפסו ב-Harvard Gazette ב-7 במרץ 2002. הגישו אותם רוברט קולס, ריצ׳רד מ. האנט וברנדן א. מאהר (יושב הראש). הטקסט עוקב אחר חייו מהולדתו בפרנקפורט ב-1902 לאם יהודייה דנית, דרך שם משפחתו הראשון, הומבורגר, ולימודי האמנות שלו בקרלסרוהה ובמינכן, ועד לווינה. שם לימד מ-1927 בבית ספר קטן שניהלה אנה פרויד לילדי החוג הפרוידיאני, עבר אצלה אנליזה והוכשר כאנליטיקאי ילדים. ב-1933, לאחר שהתקבל כחבר מלא במכון הפסיכואנליטי של וינה, זנח את לימודי הרפואה שהחל בהם והיגר עם משפחתו לארצות הברית. בהמשך מתוארות תחנותיו באמריקה: פרקטיקה פסיכואנליטית בקיימברידג׳ לצד מינויים בבית החולים הכללי של מסצ׳וסטס, במרפאת ג׳אדג׳ בייקר ובמרפאה הפסיכולוגית של הרווארד, ולימודים מתקדמים בפסיכולוגיה בהרווארד, שאותם עזב ב-1936 ללא תואר; המכון ליחסי אנוש באוניברסיטת ייל, ושהות אצל בני האוגלאלה סו בפיין רידג׳, שהפנתה את תשומת לבו לחלקה של הסביבה בהתפתחות הילד; המכון לרווחת הילד של אוניברסיטת קליפורניה מ-1939, ופרקטיקה פרטית באזור סן פרנסיסקו, שבה כתב את "ילדות וחברה"; סירובו ב-1950 לחתום על שבועת הנאמנות של ברקלי, ומעברו ב-1951 למרכז אוסטן ריגס בסטוקברידג׳, שבו פיתח את הפסיכוביוגרפיה. בשנים 1960–1970 כיהן כפרופסור להתפתחות האדם בהרווארד, לימד קורס לתואר ראשון על מעגל החיים של האדם וסמינר מתקדם בפסיכוביוגרפיה, וקיבל תארי כבוד אף שלא החזיק בשום תואר אקדמי משלו. בין ספריו המאוחרים מונים דברי הזיכרון את Insight and Responsibility, את Identity: Youth and Crisis, את Gandhi's Truth ואת Toys and Reasons, שצמח מתוך הרצאות גודקין שנשא ב-1972. הם מייחסים לו את הרחבת ההתפתחות על פני מעגל החיים כולו בשמונה שלבים, שחמשת הראשונים שבהם תואמים את שלבי פרויד, ובהם מאבק על הזהות הנמשך כל החיים ומגיע למשבר בגיל ההתבגרות, וכן שיטה פסיכוביוגרפית שהשפיעה עם הזמן על כתיבת הביוגרפיה. הטקסט מתארך את "לותר הצעיר" ל-1954, בניגוד למהדורה הראשונה מ-1958. אריקסון מת בהרוויץ׳ שבמסצ׳וסטס במאי 1994.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- אריק אריקסון: דברי זיכרון של הפקולטה לאמנויות ולמדעים2002מקור לקשר
- האמת של גנדי: על מקורות האי-אלימות הלוחמנית1969מקור לקשר
- לותר הצעיר: מחקר בפסיכואנליזה ובהיסטוריה1958מקור לקשר