העדר הקדמון

השערתו של פרויד, שנשענה בחלקה על דרווין ועל אטקינסון והוצגה ב"טוטם וטאבו" (1913), שלפיה בני האדם חיו תחילה בעדרים שעליהם משל אב אלים ששמר לעצמו את כל הנשים. הבנים התאחדו, רצחו אותו ואכלו אותו, ואז, מתוך חרטה ומתוך האמביוולנטיות של רגשותיהם, אסרו להרוג את חיית הטוטם שעמדה במקומו וויתרו על נשות השבט. פרויד ראה במעשה זה את מקורם של איסור גילוי העריות, המוסר והדת, ושב אליו ב"פסיכולוגיה של המונים וניתוח האני" (1921) וב"משה האיש ודת היחוד" (1939).