הגנה מאנית

בתאוריה של מלאני קליין, קבוצת הגנות מפני הכאב של העמדה הדיכאונית: החרדה והאשמה על הפגיעה באובייקט האהוב, והתלות בו. ביניהן הכול-יכולות, הכחשת המציאות הנפשית, והניצחון על האובייקט, שנשלט ומבוזה כאילו אינו חשוב ואפשר להחליפו בקלות. קליין תיארה אותן במאמריה מ-1935 ומ-1940. ב-1935 דיברה על עמדה מאנית, אך בהמשך ראתה בהגנות אלה חלק מן העמדה הדיכאונית. במידה מתונה הן עוזרות לאגו לעבור מצבים בלתי נסבלים. בעודף הן חוסמות את האבל ואת התיקון האמיתי, ואת התיקון עצמו הן הופכות למאני, תיקון כול-יכול שאין בו דאגה ממשית לאובייקט. מאמרו של ויניקוט 'ההגנה המאנית' (1935) אימץ את הרעיון במונחים שלו.