חרדה דיכאונית

בתאוריה של מלאני קליין, חרדה לגורל האובייקט האהוב ולא לגורל העצמי. זו האימה שהשנאה, החמדנות וההתקפות של העצמי פגעו באובייקט הטוב או השמידו אותו, הן את האם הממשית והן את מקבילתה הפנימית. היא באה יחד עם אשמה, עם צער על האובייקט שנחווה כאבוד ועם כמיהה לתקנו. היא מתעוררת כאשר התינוק, בערך מאמצע השנה הראשונה, מתחיל לראות באם אדם שלם שהוא גם אוהב וגם שונא. היא מאפיינת את העמדה הדיכאונית, כשם שהחרדה הרדיפתית מאפיינת את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. קליין ניסחה את הניגוד במאמר 'A Contribution to the Theory of Anxiety and Guilt' (1948). החרדה הדיכאונית יכולה למצוא מענה בתיקון, המחזק את האובייקט הפנימי הטוב ואת היכולת לדאוג. אפשר גם להדוף אותה בהגנות מאניות או בנסיגה לדרכי הרגשה רדיפתיות. כל אובדן מאוחר מעורר אותה מחדש, ומשום כך קשרה אותה קליין לאבל.