אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא "לא-אני"

"אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא 'לא-אני'" הוא מאמר של דונלד ויניקוט. ויניקוט הציג אותו בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית במאי 1951, והוא פורסם ב־ International Journal of Psycho-Analysis ב־1953. המאמר הציג שניים מן המושגים הידועים ביותר שלו, אובייקט המעבר והאם הטובה דיה. גרסה מתוקנת ומורחבת שלו פותחת את ספרו "משחק ומציאות" (1971). ויניקוט יוצא מתצפית מוכרת. תינוקות שזה עתה נולדו מכניסים את האגרוף והאצבעות לפיהם, וכעבור כמה חודשים רוב התינוקות נקשרים לחפץ מסוים אחד, כמו פיסת שמיכה, חיתול או צעצוע רך, שהוריהם לומדים לכבד. הוא חוקר את מה שמשתרע בין שני השלבים: בין האגודל לדובי, בין הארוטיקה האוראלית ליחסי אובייקט של ממש, בין היצירתיות הראשונית של התינוק להכרה במה שבא מבחוץ. התיאור הרגיל מחלק את האדם לשני חלקים, מציאות נפשית פנימית ועולם חיצוני. ויניקוט מוסיף חלק שלישי: תחום ביניים של התנסות, ששתי המציאויות תורמות לו ומעמדו אינו מועמד לעולם בספק. תופעות מעבר, כמו הברה ממולמלת, מנגינה או תנועה בשעת השינה, שייכות לתחום זה, וכך גם אובייקטים של מעבר. בדרך כלל הם מופיעים בערך בין החודש הרביעי לחודש השנים־עשר. הם חשובים במיוחד כשהתינוק נרדם וברגעי בדידות, ומשמשים הגנה מפני חרדה, בעיקר חרדה מן הסוג הדיכאוני. ליחסו של התינוק אל האובייקט תכונות מיוחדות: - התינוק נוטל לעצמו זכויות עליו. - הוא מחובק ברוך, אך גם נאהב בהתרגשות ומושחת. - אסור שישתנה, אלא אם התינוק משנה אותו. - עליו לשרוד אהבה, שנאה ותוקפנות. - עליו להיראות כמי שיש בו חום או חיות משלו. בעיני המתבונן האובייקט בא מבחוץ. בעיני התינוק הוא אינו בא מבחוץ, וגם אינו הזיה. הוא מייצג את השד או את האם, אך העובדה שאינו השד חשובה לא פחות מן העובדה שהוא מייצג אותו. זהו השימוש הראשון של התינוק בסמל והתנסותו הראשונה במשחק. הוא אינו אובייקט פנימי במובן של מלני קליין, אלא קניין. הוא שומר על משמעותו רק כל עוד האובייקט הפנימי נשאר חי וטוב דיו, וזה תלוי בתורו בכך שהאם הממשית תמשיך להיות אמינה. לב הטיעון התאורטי של המאמר הוא תורת אשליה. בתחילה "אם טובה דיה" מסתגלת כמעט לחלוטין לצורכי התינוק, כך שהשד מופיע היכן ומתי שהתינוק מוכן ליצור אותו. לתינוק נוצרת אשליה שהוא עצמו יצר אותו. משימתה המאוחרת יותר היא התפכחות הדרגתית מן האשליה: הסתגלותה פוחתת ככל שהתינוק מסוגל לשאת תסכול. ההתפכחות יכולה להצליח רק במקום שבו ניתנה קודם לכן אשליה במידה מספקת. את הפרדוקס שבלב חוויית המעבר יש לקבל, לא ליישב. איש אינו שואל את התינוק אם יצר את האובייקט או מצא אותו. בדרך כלל איש אינו מתאבל על האובייקט, והוא גם אינו נשכח. הוא מאבד בהדרגה את משמעותו, כשתופעות המעבר מתפשטות על פני התחום התרבותי כולו. ויניקוט טוען שהמאמץ לקשור בין המציאות הפנימית לחיצונית אינו מסתיים לעולם. ההקלה ממנו באה מתחום הביניים, הממשיך את משחקו השקוע של הילד הקטן אל חיי המבוגר: אל האמנות, הדת, חיי הדמיון והיצירה המדעית. לכן הוא מייחס לאשליה ערך חיובי. הוא משרטט גם את הפתולוגיה של תחום זה: - התמכרות היא נסיגה אל השלב שבו תופעות המעבר אינן מועמדות בספק. - הפטיש הוא התמדה של אובייקט מעבר מן הינקות, בעקבות וולף. - שקר וגניבה הם ניסיונות לגשר על פער ברצף ההתנסות. המאמר נעשה לאחד המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה שלאחר המלחמה. הוא הניח את היסוד לכתיבתו המאוחרת של ויניקוט על משחק, על תרבות ועל מה שכינה לימים "המרחב הפוטנציאלי".