ספר
טרנספורמציות
Transformations
"טרנספורמציות" (לונדון: Heinemann Medical, 1965), שכותרת המשנה שלו היא "שינוי מלמידה לצמיחה", הוא השלישי בספריו התיאורטיים הקצרים של וילפרד ביון משנות הששים, אחרי "ללמוד מן החוויה" (1962) ו"יסודות הפסיכואנליזה" (1963) ולפני "קשב ופרשנות" (1970). הספר שואל מה בעצם קולט הפסיכואנליטיקאי בפגישה, ומה היחס בין הפרשנות לבין החוויה שעליה היא מדברת. ביון שואל מן הגאומטריה את מושג הטרנספורמציה ואת האינווריאנטים שלה, כלומר מה שנשאר קבוע במעבר. צייר המצייר שדה פרגים הופך את הנוף לתמונה, ובכל זאת הצופה מזהה בה את השדה, משום שכמה מן המאפיינים שרדו את השינוי. באותו אופן האסוציאציות של המטופל, הפרשנויות של האנליטיקאי ואף התיאוריות הפסיכואנליטיות עצמן הן טרנספורמציות של דבר שאינו נתון במישרין. לדבר הזה קורא ביון O: המציאות האולטימטיבית של הפגישה, הדבר כשלעצמו, האמת המוחלטת, שאי אפשר לדעת אותה אלא רק להיות אותה, והיא מתפתחת עד שאפשר לפגוש אותה בחוויה. הוא מציע סימון לתהליך הטרנספורמציה (Tα) ולתוצר שלה (Tβ), אצל המטופל ואצל האנליטיקאי כאחד, ונעזר בגריד מספרו הקודם כדי למקם את רכיבי הפגישה. על בסיס זה הוא מבחין בין סוגי טרנספורמציה. בטרנספורמציה בתנועה קשיחה, כמו בהעברה במובנה הקלאסי, רגשות ורעיונות עוברים מהקשר אחד לאחר כמעט בלי עיוות. הטרנספורמציה ההשלכתית, הנשענת על הזדהות השלכתית, מעוותת הרבה יותר. בטרנספורמציה בהלוצינוזיס החלק הפסיכוטי של האישיות מתייחס למה שהוא עצמו פולט כאל דבר מספיק לעצמו, העדיף על כל מה שיוכל לקבל מאחר. טרנספורמציות ב-K עניינן ידיעה על דבר; טרנספורמציות ב-O עניינן להיות הדבר, וביון טוען שהמעבר מ-K ל-O, שבו תלויה הצמיחה הנפשית, מעורר פחד והתנגדות. בדרך הוא דן באי-הסבלנות של הפסיכוטי כלפי "הלא-דבר" – הנקודה המסמנת את המקום שבו היה השד; בהיפרבולה, ההגזמה שבה רגש נדחף החוצה בכוח כדי להגיע לאובייקט הנחווה כרחוק או כאטום; ובהתמוטטות פסיכוטית כקטסטרופה שאפשר לזהות את האינווריאנטים שלה במצבים שלפניה ואחריה. הספר מבשר את עמדתו המאוחרת של ביון, שלפיה על האנליטיקאי להיות אחד עם המציאות הרגשית של הפגישה, ולא רק לדעת עליה.
רעיונות מרכזיים
- אפשר לתאר את העבודה הפסיכואנליטית כשרשרת של טרנספורמציות: כשם שתמונה של שדה פרגים משנה את הנוף ועדיין ניתנת לזיהוי בזכות האינווריאנטים שלה, כך האסוציאציות של המטופל, הפרשנויות של האנליטיקאי והתיאוריות מעבירות חוויה מצורה לצורה, ותפקידו של האנליטיקאי הוא לאתר את מה שנשאר קבוע.
- O מסמן את המציאות האולטימטיבית של הפגישה, את הדבר כשלעצמו או את האמת המוחלטת. אי אפשר לדעת אותו במישרין; הוא מתפתח לכדי תופעות שאפשר לחוות, ואפשר רק "להיות" אותו.
- ביון מציע כתיב לטרנספורמציות, המפריד בין התהליך (Tα) לבין תוצרו (Tβ) ובין הטרנספורמציות של המטופל לאלה של האנליטיקאי, ומשתמש בגריד כדי לקבוע את מקומה של כל אמירה בפגישה.
- טרנספורמציות בתנועה קשיחה, כמו ההעברה במובנה הקלאסי, מעבירות רגשות ורעיונות מהקשר אחד לאחר בעיוות מועט; טרנספורמציות השלכתיות, המבוססות על הזדהות השלכתית, מעוותות הרבה יותר ומאפיינות מצבים קשים יותר.
- בטרנספורמציות בהלוצינוזיס החלק הפסיכוטי של האישיות מפנה את החוויה החוצה ומתייחס לתוצריו כאל שלמים ונעלים, מתחרה באנליטיקאי ודוחה כל דבר שיש לקבל מבחוץ.
- טרנספורמציות ב-K מניבות ידיעה על חוויה, וטרנספורמציות ב-O פירושן להיות החוויה עצמה. הצמיחה תלויה במעבר מ-K ל-O, והמעבר הזה נתקל בהתנגדות, מפני שלהיות את מציאות החוויה של עצמך נחווה כמסוכן.
- בעזרת נקודות, קווים ומרחב כמודלים, ביון מתאר את אי-הסבלנות של הפסיכוטי כלפי "הלא-דבר": הנקודה המסמנת את מקום השד שאיננו אינה נסבלת כהיעדר שאפשר לחשוב עליו, אלא נחווית כדבר רע והרוס התופס את מקומו.
- ההיפרבולה היא טרנספורמציה שבה הרגש מוגזם כדי שאפשר יהיה להשליך אותו החוצה אל אובייקט הנחווה כרחוק או כבלתי מסוגל לקלוט אותו; היא כרוכה ביריבות, בקנאה ובאידיאליזציה, ונוטה להסלם.
- אפשר לחקור התמוטטות פסיכוטית כטרנספורמציה: בהשוואת המצב השקט וההיפוכונדרי שלפני הקטסטרופה למצב האלים והרדוף שאחריה, האנליטיקאי יכול לחפש את מה שלא השתנה, וכך לזהות את אותה תצורה עמוקה בצורות שונות.
- אפשר לקרוא תיאוריות פסיכואנליטיות שונות כטרנספורמציות של אותה מציאות קלינית מנקודות מוצא שונות, ולכן פרשנות נמדדת בשאלה אם היא שומרת על האינווריאנטים של החוויה הרגשית, ולא בנאמנותה לאסכולה זו או אחרת.
מה הוא מראה
- 1965
וילפרד ביון הצגת O
הוצג ב"טרנספורמציות" (1965); העמדה של התקרבות אל O בלי זיכרון ובלי תשוקה מוצגת ב"קשב ופרשנות" (1970).