טרנספורמציות

"טרנספורמציות" (לונדון: Heinemann Medical, ‏1965), שכותרת המשנה שלו היא "שינוי מלמידה לצמיחה", הוא השלישי בספריו התיאורטיים הקצרים של וילפרד ביון משנות הששים, אחרי "ללמוד מן החוויה" (1962) ו"יסודות הפסיכואנליזה" (1963) ולפני "קשב ופרשנות" (1970). הספר שואל מה בעצם קולט הפסיכואנליטיקאי בפגישה, ומה היחס בין הפרשנות לבין החוויה שעליה היא מדברת. ביון שואל מן הגאומטריה את מושג הטרנספורמציה ואת האינווריאנטים שלה, כלומר מה שנשאר קבוע במעבר. צייר המצייר שדה פרגים הופך את הנוף לתמונה, ובכל זאת הצופה מזהה בה את השדה, משום שכמה מן המאפיינים שרדו את השינוי. באותו אופן האסוציאציות של המטופל, הפרשנויות של האנליטיקאי ואף התיאוריות הפסיכואנליטיות עצמן הן טרנספורמציות של דבר שאינו נתון במישרין. לדבר הזה קורא ביון O: המציאות האולטימטיבית של הפגישה, הדבר כשלעצמו, האמת המוחלטת, שאי אפשר לדעת אותה אלא רק להיות אותה, והיא מתפתחת עד שאפשר לפגוש אותה בחוויה. הוא מציע סימון לתהליך הטרנספורמציה (Tα) ולתוצר שלה (Tβ), אצל המטופל ואצל האנליטיקאי כאחד, ונעזר בגריד מספרו הקודם כדי למקם את רכיבי הפגישה. על בסיס זה הוא מבחין בין סוגי טרנספורמציה. בטרנספורמציה בתנועה קשיחה, כמו בהעברה במובנה הקלאסי, רגשות ורעיונות עוברים מהקשר אחד לאחר כמעט בלי עיוות. הטרנספורמציה ההשלכתית, הנשענת על הזדהות השלכתית, מעוותת הרבה יותר. בטרנספורמציה בהלוצינוזיס החלק הפסיכוטי של האישיות מתייחס למה שהוא עצמו פולט כאל דבר מספיק לעצמו, העדיף על כל מה שיוכל לקבל מאחר. טרנספורמציות ב-K עניינן ידיעה על דבר; טרנספורמציות ב-O עניינן להיות הדבר, וביון טוען שהמעבר מ-K ל-O, שבו תלויה הצמיחה הנפשית, מעורר פחד והתנגדות. בדרך הוא דן באי-הסבלנות של הפסיכוטי כלפי "הלא-דבר" – הנקודה המסמנת את המקום שבו היה השד; בהיפרבולה, ההגזמה שבה רגש נדחף החוצה בכוח כדי להגיע לאובייקט הנחווה כרחוק או כאטום; ובהתמוטטות פסיכוטית כקטסטרופה שאפשר לזהות את האינווריאנטים שלה במצבים שלפניה ואחריה. הספר מבשר את עמדתו המאוחרת של ביון, שלפיה על האנליטיקאי להיות אחד עם המציאות הרגשית של הפגישה, ולא רק לדעת עליה.