מאמר
הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים (בהתייחסות מיוחדת ל"נוירוזות המלחמה")
The Repression and the Return of Bad Objects (with Special Reference to the 'War Neuroses')
במאמר זה, שפורסם ב־1943 בכתב העת British Journal of Medical Psychology ונכלל אחר כך בקובץ Psychoanalytic Studies of the Personality (1952), מעביר רונלד פיירברן את תורת ההדחקה אל מסגרת יחסי האובייקט. על סמך עבודתו המוקדמת עם ילדים עבריינים ועם ילדים שסבלו התעללות, ועל סמך עבודתו בשנות המלחמה עם חיילים שלקו בנוירוזות מלחמה, הוא טוען שמה שמודחק קודם כול אינם דחפים או זיכרונות כואבים, אלא אובייקטים רעים מופנמים; הדחפים והזיכרונות מודחקים משום שהם קשורים באובייקטים אלה. ילד התלוי בהורים מזניחים או פוגעניים אינו יכול לעמוד בהכרה שהם רעים, ולכן הוא נוטל את הרוע שבהם אל תוכו: העולם החיצוני נעשה בטוח יותר, והמחיר הוא רדיפה מבפנים. מכאן צומחת ההגנה המוסרית: הרוע הבלתי מותנה של האובייקטים הופך לרוע מותנה, מוסרי, של הילד עצמו; הוא נעשה האשם כדי שהוריו יוכלו להישאר טובים, והאני העליון, העשוי מאובייקטים טובים מופנמים, משמש כסוכן של הגנה זו. האשמה אינה אפוא אלא מגן מפני מצב מפחיד בהרבה – היות נתון בשליטתם של אובייקטים רעים – ובאנליזה נעוצה ההתנגדות העמוקה ביותר בפחד מפני שחרורם, פחד שהקשר הליבידינלי של המטופל אליהם מזין. בעיני פיירברן שיבת המודחק היא שיבתם של האובייקטים הרעים, והפסיכותרפיסט הוא יורשו של מגרש השדים; על הטיפול לאפשר את שחרורם בתוך ההעברה, כשהאנליטיקאי כבר נעשה אובייקט טוב דיו כדי שאחיזתם תתפוגג. באותם מונחים הוא מפרש את נוירוזות המלחמה: החיילים שקרסו התאפיינו בתלות אינפנטילית, חרדת פרידה הייתה הסימפטום המרכזי שלהם, וסכנות המלחמה הציתו את הנוירוזה בכך ששחררו אובייקטים רעים שהודחקו זמן רב קודם לכן.
רעיונות מרכזיים
- ההדחקה מופנית בראש ובראשונה כלפי אובייקטים רעים מופנמים, ולא כלפי דחפים או זיכרונות לא נעימים. דחף מודחק משום שהוא מכוון אל אובייקט רע, וזיכרון מודחק משום שהדמויות שבו מזוהות עם אובייקטים רעים.
- ילדים מוכים ומוזנחים מסרבים להודות שהוריהם רעים. מאחר שהילד זקוק להוריו, הוא מפנים את הרוע שבהם כדי לשלוט בו; העולם החיצוני נעשה כך בטוח יותר, אך במחיר של עולם פנימי מאוכלס ברודפים.
- בהגנה המוסרית הילד ממיר את הרוע הבלתי מותנה של אובייקטיו ברוע מותנה, מוסרי, משלו: הוא נעשה הרע כדי שהוריו יוכלו להיות טובים, ומשום שרוע זה מוסרי, אפשר בעקרון לתקנו בהתנהגות טובה. פיירברן מציג זאת כהעדפה להיות חוטא בעולם שאלוהים מושל בו על פני חיים בעולם שהשטן מושל בו.
- האני העליון, הבנוי מאובייקטים טובים מופנמים, הוא סוכנה של ההגנה המוסרית, והאשמה היא מגן מפני האימה הראשונית יותר מפני אובייקטים רעים. לכן האשמה, וגם פירוש המצב במונחי אשמה, עלולים לשמש התנגדות המסתירה את המצב העמוק יותר.
- האדם נותר קשור קשר ליבידינלי לאובייקטים הרעים שלו משום שהוא זקוק להם. מקורה העמוק ביותר של ההתנגדות באנליזה הוא הפחד שהאובייקטים הרעים ישתחררו מן הלא־מודע, ופחד זה מתחזק בשל נאמנותו של המטופל להם.
- שיבת המודחק היא שיבתם של האובייקטים הרעים, והיא נחווית בדומה לאופן שבו חוו דורות קודמים אחיזה בידי שדים; במובן זה הפסיכותרפיסט הוא יורשו של מגרש השדים.
- על הטיפול להביא לשחרור האובייקטים הרעים בתוך ההעברה, לאחר שהאנליטיקאי נעשה אובייקט טוב דיו כדי שהמטופל יעז להסתכן בכך, וכך ניתן להתיר את ההשקעה הליבידינלית בהם.
- נוירוזות המלחמה מושתתות על תלות אינפנטילית. סימנן המובהק הוא חרדת פרידה, המתעוררת כשהשירות הצבאי מנתק את החייל מן האובייקטים שהוא תלוי בהם, והלחץ והסכנות של המלחמה מביאים להתמוטטות בכך שהם מעוררים מחדש את המצב הפנימי ומשחררים אובייקטים רעים שהודחקו זמן רב.
מה הוא מראה
רונלד פיירברן עיבוד מחדש של הדחקה
פיירברן טען שמה שמודחק הוא קודם כל אובייקטים רעים מופנמים, ואחר כך חלקי האגו הקשורים אליהם, ולא דחפים או זיכרונות.