מקורותיה של תאוריית ההתקשרות: ג'ון בולבי ומרי איינסוורת'

מאמרה של אינגה ברת'רטון בכתב העת Developmental Psychology (1992) הוא סקירה היסטורית של התהוות תאוריית ההתקשרות, המתארת אותה כהישג משותף של ג'ון בולבי ומרי סולטר איינסוורת'. ברת'רטון מאתרת שני שורשים נפרדים בשנות השלושים: את השקפתו המתגבשת של בולבי, שנוצרה בעבודתו בהדרכת ילדים ובהכשרתו הפסיכואנליטית, שחוויות ממשיות של אובדן האם ושל חסך אימהי מעצבות את האישיות בהמשך, ואת היכרותה של איינסוורת' עם תאוריית הבטחון (security theory) של וויליאם בלאץ באוניברסיטת טורונטו. שותפותם החלה ב־1950, כשאיינסוורת' הצטרפה לצוות המחקר של בולבי במרפאת טביסטוק, שבה תיעד ג'יימס רוברטסון כבר את תגובותיהם של ילדים צעירים לפרידה. שלבה הפורה ביותר הגיע מאוחר יותר, אחרי שבולבי שילב אתולוגיה, תורת מערכות בקרה וחשיבה פסיכואנליטית לתוך תשתית ראשונה של התאוריה, ואחרי שאיינסוורת' ערכה באוגנדה את המחקר האמפירי הראשון על ההתקשרות בין תינוק לאמו. המאמר ממשיך בתקופת בניית התאוריה וגיבושה: הטרילוגיה של בולבי Attachment and Loss, עם תיאור מערכת התנהגות ההתקשרות ומודלים פנימיים עובדים של העצמי ושל דמויות ההתקשרות, ומחקר בלטימור של איינסוורת', שהניב את מצב הזר (Strange Situation), את רעיון דמות ההתקשרות כבסיס בטוח לחקירה, ואת הרגישות האימהית לאותותיו של התינוק כמקור ההבדלים בדפוסי ההתקשרות. ברת'רטון טוענת שהשפעתה של תאוריית בולבי מושתתת על שיטות המחקר של איינסוורת' ועל המחקר שהן אפשרו. החלק האחרון סוקר כיוונים חדשים, ובראשם הפנייה לרמה הייצוגית של ההתקשרות, שפתח ראיון ההתקשרות למבוגרים של מרי מיין, ואת חקר ההעברה הבין-דורית של דפוסי התקשרות, ומעריך את עתידה של התאוריה.