תהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת: מחקרים בתיאוריה של ההתפתחות הרגשית

"תהליכי ההבשלה והסביבה המאפשרת" (לונדון: הוצאת הוגארת' והמכון לפסיכואנליזה, 1965) הוא קובץ המאמרים הפסיכואנליטיים השני של דונלד ויניקוט, אחרי "מרפואת ילדים לפסיכואנליזה" (1958). עשרים ושלושה המאמרים שבו, שנכתבו ברובם בין 1957 ל-1963, מחולקים לשני חלקים – "מחקרים בתיאוריה של ההתפתחות הרגשית" ו"תיאוריה וטכניקה" – ומציגים את התיאוריה ההתפתחותית של ויניקוט בגרסתה הבשלה. שם הספר הוא גם טענתו. בכל תינוק טבועות נטיות מולדות לגדילה: לאינטגרציה, לשכינתה של הנפש בגוף, ליצירת קשר עם אובייקטים. אולם תהליכי הבשלה אלה מתממשים רק כאשר הסביבה מפנה להם מקום. בראשית הדרך הסביבה היא האם, השרויה בעיסוק אימהי ראשוני ומתאימה את עצמה כמעט לגמרי לצורכי התינוק, ובהמשך, ככל שהתינוק מסוגל לשאת זאת, מפחיתה בהדרגה את ההתאמה. ויניקוט מתאר את ההתפתחות כמעבר מתלות מוחלטת, דרך תלות יחסית, אל עבר עצמאות, ורואה בהחזקה (holding), בטיפול בגוף התינוק (handling) ובהצגת האובייקט את התנאים שעליהם נשענות האינטגרציה, הפרסונליזציה והיכולת להתייחס לאובייקט. כשהסביבה כושלת בשלב המוקדם ביותר, התינוק אינו חווה תסכול אלא פלישה, הקוטעת את רצף הקיום שלו וחושפת אותו לחרדות בלתי נתפסות. על יסוד זה מפתח הספר כמה מן המושגים המזוהים ביותר עם ויניקוט: ההבחנה בין עצמי אמיתי, מקור הספונטניות ותחושת הממשות, לבין עצמי כוזב הנבנה על ציות ומגונן עליו; היכולת להיות לבד, הנרכשת באופן פרדוקסלי מתוך היות לבד בנוכחות האם; היכולת לדאגה, שבה הוא מעבד מחדש את העמדה הדפרסיבית של מלאני קליין; והטענה שבכל אדם יש גרעין מבודד שאינו מתקשר, ושזכותו שלא יחדרו אליו. מאמרי הטכניקה מביאים את המודל ההתפתחותי אל חדר הטיפול: ההפרעות הנפשיות ממוינות לפי שלב התלות שבו כשלה הסביבה; המסגרת האנליטית נתפסת כסביבה מחזיקה שייתכן שתצטרך לשאת רגרסיה לתלות; ומטרות הטיפול, משמעותה של ההעברה הנגדית, תרומתה של קליין והטיפול בהפרעות אופי ובנטייה האנטי-חברתית נבחנים מחדש לאורו.