הרופא, החולה שלו והמחלה

הספר מבוסס על סמינר מחקר והכשרה שהנחה מיכאל באלינט במרפאת טאוויסטוק בלונדון בראשית שנות החמישים. קבוצת רופאי משפחה נפגשה מדי שבוע עם פסיכואנליטיקאים ודנה במקרים מן המרפאות של חבריה. על סמך תיאורי המקרה האלה טוען באלינט שהתרופה הנפוצה ביותר ברפואה הכללית היא הרופא עצמו, ושאיש אינו יודע מה המינון הנכון של "התרופה רופא", מהן תופעות הלוואי שלה ומתי היא מזיקה. מוקד העיון הוא המתרחש בין הרופא למטופל, במיוחד אצל אותם מטופלים רבים שלתלונותיהם אין הסבר גופני מספק. לפי באלינט, בשלב המוקדם, ה"לא מאורגן", המטופל מציע לרופא מחלה אחר מחלה, ותגובותיו של הרופא משתתפות בקביעה איזו מהן תתקבע ותהפוך "מאורגנת". רופאים נוטים להקדים את האבחנה הגופנית ולשלוח לבדיקה אחר בדיקה כדי לשלול מחלה אורגנית; כך עלול המטופל להיקבע בהצגה גופנית, בעוד הבעיה שביסוד נותרת ללא מענה. באלינט מציע במקום זאת "אבחנה כוללת", המביאה בחשבון את אישיותו של המטופל ואת קשריו. הוא טובע כמה מושגים: "הפונקציה האפוסטולית", הדחף של הרופא להשיב את המטופל לתפיסה שלו עצמו בדבר הדרך שבה ראוי לנהוג במחלה; "קנוניית האנונימיות", שבה האחריות מתפזרת בין רופא המשפחה לבין המומחים עד שאיש אינו נושא בה; יחסי מורה ותלמיד המנצחים את תלות רופא המשפחה במומחה; ו"חברת השקעות הדדית", ההון המשותף שנצבר לאורך שנים בין רופא המשפחה למטופליו. באלינט מזהיר מפני הרגעה ועצות מוקדמות מדי, ומציין שמי שרק שואל שאלות מקבל תשובות ולא יותר; הקשבה היא מיומנות שיש ללמוד. מטרת הסמינר לא הייתה להפוך רופאים לפסיכותרפיסטים, אלא לחולל שינוי מוגבל אך משמעותי באישיות הרופא, שיאפשר לו להשתמש בתגובותיו הרגשיות כמידע קליני. מן הספר צמחה שיטת הדיון במקרים שנודעה לימים בשם "קבוצות באלינט", והוא נעשה לקלאסיקה של הרפואה המוקדת במטופל ושל החינוך הרפואי.