סכיזופרניה כתהליך אנושי

"סכיזופרניה כתהליך אנושי" הוא קובץ שראה אור לאחר מותו של הארי סטאק סאליבן, ובו מאמריו על סכיזופרניה, שרובם נכתבו בין 1924 לתחילת שנות השלושים מתוך מחקרו הקליני בבית החולים שפרד ואנוך פראט בטאוסון שבמרילנד, שבו עבד בין 1922 ל-1930, ומ-1925 כמנהל המחקר הקליני. עד אז הייתה עבודה זו מפוזרת בכתבי עת שונים; הלן סוויק פרי כינסה את המאמרים לראשונה, הוסיפה מבוא ופרקי פרשנות הממקמים כל אחד מהם בהתפתחות מחשבתו, והספר יצא לאור בהוצאת W. W. Norton ב-1962. בין המאמרים: "סכיזופרניה: מאפייניה השמרניים והממאירים" (1924), "הופעתה של הסכיזופרניה" (1927), "קריטריונים ראשוניים לממאירות בסכיזופרניה", "מחקר בסכיזופרניה", "מחקר סוציו-פסיכיאטרי" ו"הטיפול הפסיכואנליטי המותאם בסכיזופרניה" (1931). בניגוד לתפיסה הקרפליניאנית של הדמנציה פרקוקס כהידרדרות אורגנית קבועה מראש, סאליבן רואה בסכיזופרניה דרך אנושית להתמודד עם משבר בחיים: גם החשיבה והסמלים המוזרים ביותר של המטופל אינם חורגים מן התחום האנושי, ואפשר להבינם בהינתן קשר מספיק. המחלה פורצת לרוב בפאניקה, לאחר קריסה של ההערכה העצמית מול חוויות שהאדם אינו מסוגל לשלב, לעתים קרובות בתחום ההסתגלות המינית והיחסים עם בני גילו. סימניה הרגרסיביים המוקדמים הם שמרניים – ניסיונות לארגן מחדש את החוויה באמצעות דפוסי חשיבה קדומים יותר – ואילו סימניה הממאירים מעידים על פנייה לדיסוציאציה מתמשכת ולהידרדרות; יש מטופלים שיוצאים מן האפיזודה מסוגלים יותר משהיו לפניה. התוצאה תלויה במידה רבה בסביבה האנושית: המאמרים מתארים את המחלקה המיוחדת לחולים גברים צעירים שסאליבן הקים בנפרד מן השגרה של בית החולים, ובה אנשי צוות שבחר בעצמו, וכן פסיכותרפיה המותאמת מן הפסיכואנליזה, שמפחיתה חרדה ובונה קשר במקום להסתמך על אסוציאציות חופשיות. הקובץ מתעד את שורשיה הקליניים של הפסיכיאטריה הבין-אישית של סאליבן.