מאמר
הערות פסיכואנליטיות לתיאור אוטוביוגרפי של מקרה פרנויה (Dementia paranoides)
Psychoanalytische Bemerkungen über einen autobiographisch beschriebenen Fall von Paranoia (Dementia paranoides)
מחקרו של פרויד על הפרנויה של דניאל פאול שרבר, לשעבר נשיא סנאט בבית המשפט לערעורים של סקסוניה, שנכתב כולו על סמך ספרו של שרבר "זיכרונותיו של חולה עצבים" (1903); פרויד מעולם לא פגש בו. לטענתו, מאחר שהפרנואיד אומר רק את מה שהוא בוחר לומר, תיאור עצמי מודפס יכול לבוא במקום היכרות אישית. החלק הראשון מגולל את תולדות המקרה: מחלה היפוכונדרית בשנים 1884–1885 שבה טופל אצל הפסיכיאטר הלייפציגי פאול פלקסיג, ולאחר פנטזיה בין שינה לערות על כך שבוודאי נעים להיות אישה הנתונה למשגל – מחלה שנייה החל ב-1893, שבה האמין שרבר כי פלקסיג, ואחריו האל, מבקשים לבצע בו "רצח נשמה" ולהפכו לאישה, עד שקיבל את ההפיכה לאישה כדרישה של סדר העולם, כדי שיופרה בקרני האל ויוליד גזע אדם חדש. החלק השני מפרש זאת: פרץ של ליבידו הומוסקסואלי שכוון אל פלקסיג, שעמד במקום אחיו של שרבר ובעיקר במקום אביו, הרופא ד"ג"מ שרבר, נהדף בהפיכת האהבה לרדיפה; החלפת פלקסיג באל ובשמש, ששניהם דמויות אב, אפשרה לקבל את המשאלה. החלק השלישי מציע את מנגנון הפרנויה: קיבעון בשלב הנרקיסיזם, שבין האוטו-ארוטיות לאהבת האובייקט; גזירת שיגעון הרדיפה, הארוטומניה, שיגעון הקנאה ושיגעון הגדלות כדרכים שונות לסתור את המשפט "אני (גבר) אוהב אותו (גבר)"; ההדחקה בשלושה שלבים; ומשיכת הליבידו מן העולם, הנחווית כסוף העולם, כשהשיגעון הוא ניסיון החלמה הבונה אותו מחדש. נספח משנת 1912 קורא את התפארותו של שרבר ביכולתו להביט בשמש לאור המיתוס על הנשר הבוחן את גוזליו, וקושר את הנוירוזה למיתוס ולטוטמיזם.
רעיונות מרכזיים
- תיאור עצמי שפרסם חולה פרנויה יכול לבוא במקום אנליזה אישית, משום שהפרנואיד מגלה, בצורה מעוותת, את מה שנוירוטיקנים אחרים שומרים בסוד, ואומר רק את מה שהוא בוחר לומר.
- השיגעון החל כשיגעון רדיפה מיני, האיום להיהפך לאישה ולהיות מנוצל, ורק לאחר מכן עוצב מחדש כשיגעון גדלות דתי: שליחותו של שרבר כגואל וכאשת האל.
- הגורם המעורר של המחלה היה פרץ של ליבידו הומוסקסואלי שכוון אל הרופא פלקסיג, בהעברה מאחיו ומאביו של שרבר; ההתגוננות מפניו הפכה את מושא הכמיהה לרודף.
- הפרנויה מפרקת, כשם שההיסטריה מעבה: פיצול הרודף לפלקסיג ולאל מראה שהם שייכים לסדרה אחת, כשהאל והשמש מייצגים את האב.
- יחסו של שרבר לאל חוזר על התערובת הילדית של כניעה ומרד כלפי האב; חרדת הסירוס והיעדר הילדים הזינו את הפנטזיה להיהפך לאישה.
- הנטייה לפרנויה טמונה בקיבעון בשלב הנרקיסיזם, שלב בין האוטו-ארוטיות לאהבת האובייקט; פרץ של ליבידו עלול להחזיר אופי מיני לשאיפות ההומוסקסואליות שעברו סובלימציה לרגשות חברתיים.
- שיגעון הרדיפה, הארוטומניה, שיגעון הקנאה ושיגעון הגדלות הם הדרכים האפשריות לסתור את המשפט האחד "אני (גבר) אוהב אותו (גבר)": בפועל, במושא, בנושא, או במשפט כולו.
- ההשלכה הופכת תפיסה פנימית מודחקת לתפיסה חיצונית; בשיגעון הרדיפה האהבה נעשית שנאה ושבה כ"הוא שונא אותי". פרויד נמנע מלראות בהשלכה מנגנון ייחודי לפרנויה.
- ההדחקה מתרחשת בשלושה שלבים: קיבעון, ההדחקה עצמה, וכישלון ההדחקה עם שיבת המודחק מנקודת הקיבעון.
- סוף העולם שבשיגעון משליך החוצה קטסטרופה פנימית, משיכת הליבידו מבני אדם ומדברים; השיגעון הוא ניסיון החלמה, שחזור המחזיר את הליבידו אל האובייקטים, ומה שבוטל בפנים שב מבחוץ.
- הדמנציה פרקוקס, שפרויד מציע לכנותה פרפרניה, שותפה לניתוק הליבידו אך נסוגה עמוק יותר, עד האוטו-ארוטיות, ומחלימה בדרך ההזיה ולא בדרך ההשלכה.
- הנספח משנת 1912 קורא את התפארותו של שרבר ביכולתו להביט בשמש לאור המיתוס על הנשר הבוחן את גוזליו, קושר את השיגעון לטוטמיזם וטוען שהנוירוזה משמרת את האדם הקדמון כשם שהחלום משמר את הילד.
מה הוא מראה
- 1915
זיגמונד פרויד הצגת הדחקה ראשונית
פרויד נתן להדחקה הראשונית (Urverdrängung) את שמה במאמר "ההדחקה" (1915), כשלב ראשון שבו נמנעת מן הייצוג הנפשי של הדחף הכניסה לתודעה, רעיון שכבר נרמז במקרה שרבר (1911) כקיבעון. ב"עכבה, סימפטום וחרדה" הוא שב אליה כאל מושג שלו מכבר, שההדחקות המאוחרות מניחות אותו.