ספר
מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות
Psychoanalytic Studies of the Personality
זהו ספרו היחיד של רונלד פיירברן, ובו מאמרים שכתב באדינבורו בין 1927 ל-1951. בלב הספר עומדת סדרת מאמרים מן השנים 1940–1946, שבה פיירברן מנסח מחדש את התיאוריה הפרוידיאנית: את האישיות יש להבין מתוך יחסיה עם אובייקטים, ולא מתוך גורלות הדחפים. הנחת היסוד שלו היא שהליבידו מחפש אובייקט ולא הנאה. האזורים הארוגניים אינם אלא ערוצים שדרכם האדם פונה אל האובייקט, וההנאה היא תמרור המכוון אליו, לא המטרה עצמה. בהתאם לכך הוא מחליף את סכמת השלבים הליבידינליים של אברהם ברצף של צורות תלות: תלות אינפנטילית, המבוססת על הזדהות ראשונית עם האם; שלב מעברי; ותלות בוגרת, שבה אדם נבדל מתייחס לאחרים שהוא מכיר בנפרדותם. לדעת פיירברן, העמדה הסכיזואידית, שבה התינוק חש שאהבתו שלו היא שהורסת, עמוקה מן העמדה הדיכאונית, שבה הסכנה טמונה בשנאה, והיא המצע שעליו נבנית כל הפסיכופתולוגיה המאוחרת. הילד אינו יכול לשאת את תלותו בהורים מתסכלים, ולכן הוא מפנים את היבטיהם הרעים, כדי שהעולם החיצוני יישאר טוב; את הצעד הזה כינה "ההגנה המוסרית". ההדחקה מכוונת קודם כול כלפי האובייקטים הרעים המופנמים, והמצבים האובססיביים, הפרנואידיים, ההיסטריים והפוביים הם ארבע טכניקות של השלב המעברי להתמודדות עם אובייקטים פנימיים שהתקבלו או נדחו. במאמר על המבנה התוך-נפשי (1944) הוא מציע, במקום הסתמי, האני והאני העליון, מודל של אגו מפוצל: אגו מרכזי הקשור לאובייקט אידאלי, אגו ליבידינלי הכבול לאובייקט המגרה, ו"חבלן פנימי", שלימים כינה אגו אנטי-ליבידינלי, הכבול לאובייקט הדוחה. מה שמקיים את המבנה הוא ההדחקה מצד האגו המרכזי והתקפותיו של החבלן על האגו הליבידינלי. במאמרים המאוחרים פיירברן טוען שאין להפריד בין אנרגיה למבנה, שהתוקפנות היא תגובה לתסכול ולא דחף עצמאי, ושמטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו, באמצעות הקשר עם האנליטיקאי. מאמרים קליניים מוקדמים וחיבורים על שאלות חברתיות ועל ענייני תקופת המלחמה משלימים את הקובץ. בארצות הברית ראה הספר אור בשם An Object-Relations Theory of the Personality, והוא נחשב לאחד מטקסטי היסוד של אסכולת יחסי האובייקט הבריטית.
רעיונות מרכזיים
- הליבידו מחפש אובייקט ולא הנאה: האזורים הארוגניים הם ערוצים לפנייה אל האובייקט, וההנאה אינה המטרה אלא תמרור המצביע על האובייקט.
- ההתפתחות היא מעבר מתלות אינפנטילית, המבוססת על הזדהות ראשונית עם האם, דרך שלב מעברי, אל תלות בוגרת באובייקטים שנפרדותם מוכרת. רצף זה בא במקום השלבים הליבידינליים של אברהם.
- העמדה הסכיזואידית, שבה התינוק חש שאהבתו הורסת, יסודית יותר מן העמדה הדיכאונית, שבה הסכנה היא השנאה. פיצול האגו מצוי אצל כל אדם.
- ההגנה המוסרית: ילד התלוי בהורים מתסכלים מפנים את רועם ומעדיף לחוות את עצמו כרע ולא לחיות עם אובייקטים רעים, כדי שהעולם החיצוני יוכל להישאר טוב.
- ההדחקה מכוונת בראש ובראשונה כלפי אובייקטים רעים מופנמים, ורק במידה משנית כלפי חלקי האגו הקשורים בהם. שיבתם מן ההדחקה, כמו בנוירוזות המלחמה, מביאה להתמוטטות.
- המצבים האובססיביים, הפרנואידיים, ההיסטריים והפוביים אינם קיבעון בשלבים ליבידינליים אלא ארבע טכניקות של השלב המעברי להתמודדות עם אובייקטים פנימיים שהתקבלו או נדחו.
- המבנה התוך-נפשי: במקום הסתמי, האני והאני העליון, האגו מפוצל לאגו מרכזי ולו אובייקט אידאלי, לאגו ליבידינלי הכבול לאובייקט המגרה, ולחבלן הפנימי, או האגו האנטי-ליבידינלי, הכבול לאובייקט הדוחה.
- האגו המרכזי מדחיק את האגו הליבידינלי ואת החבלן הפנימי, והחבלן תוקף בעצמו את האגו הליבידינלי. זו הדחקה עקיפה, המרסנת את הכמיהה לאובייקט המגרה.
- אין להפריד בין אנרגיה למבנה: הדחפים הם פעילותם של מבני האגו ביחס לאובייקטים, ולכן אין סתמי נפרד המשמש מאגר של דחפים.
- התוקפנות היא תגובה לתסכול של צרכים ליבידינליים ולא דחף עצמאי, ואין צורך בהנחת דחף מוות.
- מטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו. המטופל יכול להסתכן בכך רק בתוך קשר עם האנליטיקאי כאובייקט טוב.
מה הוא מראה
רונלד פיירברן פיתוח תאוריית יחסי אובייקט
פיירברן ניסח מחדש את הפסיכואנליזה כתאוריה של יחסי אובייקט לכל אורכה, וטען שהליבידו מחפש אובייקטים ולא הנאה; המהדורה האמריקנית של מאמריו המכונסים נקראה תאוריה של יחסי אובייקט של האישיות.
- 1941
רונלד פיירברן הצגת העמדה הסכיזואידית
פותחה במאמרים מ-1940 ומ-1941, שבהם הציב פיירברן עמדה סכיזואידית לצד העמדה הדפרסיבית של קליין ומתחתיה.
רונלד פיירברן פיתוח פיצול
פיירברן עשה את פיצול האגו, יחד עם פיצול האובייקט המופנם, לבסיס הכללי של המבנה הנפשי.
רונלד פיירברן במחלוקת עם זיגמונד פרויד
פיירברן דחה את תפיסת פרויד של הליבידו כמחפש הנאה וראה בו מחפש אובייקטים, והחליף את הסתמי, האני והאני העליון במבנה האנדופסיכי שלו, ועם זאת נשאר בתוך הפסיכואנליזה.