מחקרים פסיכואנליטיים על האישיות

זהו ספרו היחיד של רונלד פיירברן, ובו מאמרים שכתב באדינבורו בין 1927 ל-1951. בלב הספר עומדת סדרת מאמרים מן השנים 1940–1946, שבה פיירברן מנסח מחדש את התיאוריה הפרוידיאנית: את האישיות יש להבין מתוך יחסיה עם אובייקטים, ולא מתוך גורלות הדחפים. הנחת היסוד שלו היא שהליבידו מחפש אובייקט ולא הנאה. האזורים הארוגניים אינם אלא ערוצים שדרכם האדם פונה אל האובייקט, וההנאה היא תמרור המכוון אליו, לא המטרה עצמה. בהתאם לכך הוא מחליף את סכמת השלבים הליבידינליים של אברהם ברצף של צורות תלות: תלות אינפנטילית, המבוססת על הזדהות ראשונית עם האם; שלב מעברי; ותלות בוגרת, שבה אדם נבדל מתייחס לאחרים שהוא מכיר בנפרדותם. לדעת פיירברן, העמדה הסכיזואידית, שבה התינוק חש שאהבתו שלו היא שהורסת, עמוקה מן העמדה הדיכאונית, שבה הסכנה טמונה בשנאה, והיא המצע שעליו נבנית כל הפסיכופתולוגיה המאוחרת. הילד אינו יכול לשאת את תלותו בהורים מתסכלים, ולכן הוא מפנים את היבטיהם הרעים, כדי שהעולם החיצוני יישאר טוב; את הצעד הזה כינה "ההגנה המוסרית". ההדחקה מכוונת קודם כול כלפי האובייקטים הרעים המופנמים, והמצבים האובססיביים, הפרנואידיים, ההיסטריים והפוביים הם ארבע טכניקות של השלב המעברי להתמודדות עם אובייקטים פנימיים שהתקבלו או נדחו. במאמר על המבנה התוך-נפשי (1944) הוא מציע, במקום הסתמי, האני והאני העליון, מודל של אגו מפוצל: אגו מרכזי הקשור לאובייקט אידאלי, אגו ליבידינלי הכבול לאובייקט המגרה, ו"חבלן פנימי", שלימים כינה אגו אנטי-ליבידינלי, הכבול לאובייקט הדוחה. מה שמקיים את המבנה הוא ההדחקה מצד האגו המרכזי והתקפותיו של החבלן על האגו הליבידינלי. במאמרים המאוחרים פיירברן טוען שאין להפריד בין אנרגיה למבנה, שהתוקפנות היא תגובה לתסכול ולא דחף עצמאי, ושמטרת הטיפול היא לשחרר את האובייקטים הרעים מן הלא-מודע ולצמצם את פיצול האגו, באמצעות הקשר עם האנליטיקאי. מאמרים קליניים מוקדמים וחיבורים על שאלות חברתיות ועל ענייני תקופת המלחמה משלימים את הקובץ. בארצות הברית ראה הספר אור בשם An Object-Relations Theory of the Personality, והוא נחשב לאחד מטקסטי היסוד של אסכולת יחסי האובייקט הבריטית.