ספר
אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית
Primary Love and Psycho-Analytic Technique
הקובץ כולל מאמרים שכתב מיכאל באלינט בשנים 1930–1952: המוקדמים נכתבו בבודפשט, בהשפעתו של שנדור פרנצי, והמאוחרים בבריטניה, לאחר הגירתו. לצדם מופיע מאמר של אליס באלינט על אהבת הילד לאמו ועל אהבת האם לילדה. בחלק הראשון באלינט בוחן מחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית של ההתפתחות המוקדמת. הוא מערער על מושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד ועל התיאור של הליבידו כעובר בסדר קבוע דרך ארגונים פרה-גניטליים, וטוען כי יחסי אובייקט קיימים מראשית החיים. היחס הראשון הוא אהבת אובייקט ראשונית, סבילה וארכאית: התינוק מבקש שיאהבו אותו ויספקו את צרכיו בלי תנאי, בלי שיידרש לכך מאמץ ובלי שיחויב לתת דבר בתמורה, והוא חווה את הסביבה כמובנת מאליה. לפי גישה זו, נרקיסיזם, אוטו-ארוטיות, סדיזם ושנאה אינם נתונים ראשוניים אלא תצורות משניות, הנוצרות כשהאהבה הראשונית נתקלת בתסכול ומשמשות הגנה מפניו. על אותו יסוד נשענת גם תפיסתו את האהבה הגניטלית הבוגרת: בה מתמזג הסיפוק הגניטלי עם הרוך שמקורו בשלבים הפרה-גניטליים, ונוספת לו התחשבות בבן הזוג כאדם, עד שעניינו נעשה לעניינו של האוהב. החלק השני מוקדש לטכניקה. באלינט מתאר את הסיטואציה האנליטית כקשר בין שני אנשים: גם התנהגותו ואישיותו של האנליטיקאי משפיעות על ההעברה, ולכן התיאוריה צריכה להביא בחשבון את שני המשתתפים. בהמשך לניסויים הטכניים של פרנצי הוא מראה שכאשר הרגרסיה בטיפול מגיעה לרובד של יחסי האובייקט הפרימיטיביים, המטופל יכול להרפות מעמדות הגנתיות שליוו אותו שנים רבות ולחזור לאהוב, בחרדה ובחשדנות פחותות. את השלב הזה הוא מכנה "התחלה חדשה", ובעיניו זו המטרה הסופית של הטיפול והסימן לכך שהאנליזה הושלמה. מאמרים אחרים בקובץ עוסקים בניתוח האופי, בכוחו של האגו ובחינוכו, בהעברה ובהעברה הנגדית, במטרות המשתנות של הטכניקה האנליטית ובסיום האנליזה. הספר הכשיר את הקרקע לעבודתו המאוחרת של באלינט על הרגרסיה ועל "השבר הבסיסי", והוא אחד הביטויים המרכזיים לתרומתה של אסכולת בודפשט לתיאוריית יחסי האובייקט.
רעיונות מרכזיים
- אהבת אובייקט ראשונית: היחס הראשון של התינוק אינו נרקיסיסטי. זו אהבה סבילה וארכאית לאובייקטים, משאלה להיות נאהב ומסופק בלי תנאי ובלי מאמץ, מצד סביבה הנחווית כמובנת מאליה.
- הנרקיסיזם הוא משני: הליבידו מופנה אל האגו רק לאחר שהסביבה נכשלה בסיפוק תביעותיו הראשוניות של התינוק. לכן הנרקיסיזם הראשוני אינו נקודת המוצא של ההתפתחות.
- הארגונים הפרה-גניטליים של הליבידו אינם שלבים ביולוגיים קבועים. צורתם תלויה במידה רבה בתסכולים ובמנהגי החינוך, ואילו יחס האובייקט הוא הקבוע שביסודם.
- השנאה היא שארית של האהבה הראשונית: היא נוצרת במקום שבו התלות נתקלה באכזבה, ומשמשת הכחשה של המשאלה הארכאית להיות נאהב והגנה מפניה.
- לפי אליס באלינט, אהבת הילד לאמו היא אנוכיות תמימה, המניחה שעניינה של האם זהה לעניינו שלו. אהבת האם היא הצד המשלים, והאם מתייחסת לילד כאל חלק מעצמה.
- האהבה הגניטלית הבוגרת אינה מסתכמת בסיפוק גניטלי: היא ממזגת אותו עם רוך שמקורו בשלבים הפרה-גניטליים ומוסיפה עליו התחשבות מתמדת בבן הזוג, שמשאלותיו ועניינו נעשים משותפים.
- הסיטואציה האנליטית היא קשר בין שני אנשים: הטכניקה והאישיות של האנליטיקאי משתתפות בעיצוב ההעברה וההעברה הנגדית, והתיאוריה חייבת להתייחס לשני המשתתפים.
- תכונות האופי פועלות כהגנות נוקשות המצמצמות את היכולת לאהוב וליהנות, וניתוחן הוא תנאי לשינוי.
- ההתחלה החדשה: כשהרגרסיה בטיפול מגיעה ליחסי האובייקט הפרימיטיביים, המטופל יכול לוותר על עמדות הגנתיות ישנות ולחזור לאהוב בחרדה ובחשדנות פחותות. זו המטרה הסופית של האנליזה.
- העמדות הפרנואידית והדיכאונית נתפסות כתגובות משניות לתסכול האהבה הראשונית, שעל המטופל לוותר עליהן כדי שתתאפשר ההתחלה החדשה.
- אנליזה שהגיעה לסיומה כראוי עוברת דרך ההתחלה החדשה, והפרידה בסופה מלווה באבל ובתחושת חירות חדשה גם יחד.
מה הוא מראה
- 1937
מיכאל בלינט הצגת אהבה ראשונית
בכנס בודפשט ב־1937 מכנס בלינט את ממצאיו שלו ואת אלה של אליס בלינט ושל אימרה הרמן לתזה אחת: אהבת אובייקט ראשונית, או קדומה, קודמת לכל נרקיסיזם, כל ילד חייב לעבור בה, וכל הקשרים המאוחרים נושאים עקבות ממנה. את מאמריו על כך כינס בספר 'אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית' (1952).