אהבה ראשונית וטכניקה פסיכואנליטית

הקובץ כולל מאמרים שכתב מיכאל באלינט בשנים 1930–1952: המוקדמים נכתבו בבודפשט, בהשפעתו של שנדור פרנצי, והמאוחרים בבריטניה, לאחר הגירתו. לצדם מופיע מאמר של אליס באלינט על אהבת הילד לאמו ועל אהבת האם לילדה. בחלק הראשון באלינט בוחן מחדש את התיאוריה הפסיכואנליטית של ההתפתחות המוקדמת. הוא מערער על מושג הנרקיסיזם הראשוני של פרויד ועל התיאור של הליבידו כעובר בסדר קבוע דרך ארגונים פרה-גניטליים, וטוען כי יחסי אובייקט קיימים מראשית החיים. היחס הראשון הוא אהבת אובייקט ראשונית, סבילה וארכאית: התינוק מבקש שיאהבו אותו ויספקו את צרכיו בלי תנאי, בלי שיידרש לכך מאמץ ובלי שיחויב לתת דבר בתמורה, והוא חווה את הסביבה כמובנת מאליה. לפי גישה זו, נרקיסיזם, אוטו-ארוטיות, סדיזם ושנאה אינם נתונים ראשוניים אלא תצורות משניות, הנוצרות כשהאהבה הראשונית נתקלת בתסכול ומשמשות הגנה מפניו. על אותו יסוד נשענת גם תפיסתו את האהבה הגניטלית הבוגרת: בה מתמזג הסיפוק הגניטלי עם הרוך שמקורו בשלבים הפרה-גניטליים, ונוספת לו התחשבות בבן הזוג כאדם, עד שעניינו נעשה לעניינו של האוהב. החלק השני מוקדש לטכניקה. באלינט מתאר את הסיטואציה האנליטית כקשר בין שני אנשים: גם התנהגותו ואישיותו של האנליטיקאי משפיעות על ההעברה, ולכן התיאוריה צריכה להביא בחשבון את שני המשתתפים. בהמשך לניסויים הטכניים של פרנצי הוא מראה שכאשר הרגרסיה בטיפול מגיעה לרובד של יחסי האובייקט הפרימיטיביים, המטופל יכול להרפות מעמדות הגנתיות שליוו אותו שנים רבות ולחזור לאהוב, בחרדה ובחשדנות פחותות. את השלב הזה הוא מכנה "התחלה חדשה", ובעיניו זו המטרה הסופית של הטיפול והסימן לכך שהאנליזה הושלמה. מאמרים אחרים בקובץ עוסקים בניתוח האופי, בכוחו של האגו ובחינוכו, בהעברה ובהעברה הנגדית, במטרות המשתנות של הטכניקה האנליטית ובסיום האנליזה. הספר הכשיר את הקרקע לעבודתו המאוחרת של באלינט על הרגרסיה ועל "השבר הבסיסי", והוא אחד הביטויים המרכזיים לתרומתה של אסכולת בודפשט לתיאוריית יחסי האובייקט.