אוטו ראנק: מחקר ביוגרפי המבוסס על מחברות, מכתבים, כתבים מכונסים, הישגים טיפוליים וקשרים אישיים

'אוטו ראנק: מחקר ביוגרפי' הוא הביוגרפיה הראשונה של אוטו ראנק. כתבה אותה ג'סי טאפט, מחנכת אמריקנית לעבודה סוציאלית שהייתה מטופלת שלו באנליזה, מתרגמת של כתביו ועמיתה לעבודה, והיא ראתה אור בהוצאת ג'וליאן פרס בניו יורק ב-1958, תשע עשרה שנים אחרי מותו. טאפט פרשה ב-1950 בין השאר כדי לסדר את העזבון של ראנק, שעבר לאוניברסיטת קולומביה, והספר נשען על חומר זה ועל זיכרונותיה שלה. בדבר הפתיחה היא מציגה את מטרתה: לתאר את ראנק כגאון וכאמן בזכות עצמו, לא כתלמידו של פרויד אלא מנקודת המבט של התפתחותו שלו. הספר בנוי מארבעה חלקים, וכל אחד מהם נשען על סוג אחר של מקורות. הראשון עוקב אחר נעוריו של ראנק בווינה דרך ארבעת יומניו, או 'מחברות היום', שכתב בערך בין 1903 ל-1905, וטאפט מביאה מהם קטעים נרחבים: צעיר אוטודידקט מרקע צנוע הקורא שופנהאואר, ניטשה ואיבסן, מגבש רעיונות על האמן, ומקבל את גילוי כתבי פרויד כהתגלות. החלק השני, הבנוי על מכתבים, מקיף את שני העשורים בחוגו של פרויד: היכרותו עם פרויד עם כתב היד של 'האמן' (Der Künstler), שנותיו כמזכיר האגודה הפסיכואנליטית של וינה וכעורך כתבי העת שלה, והסכסוך שפרץ בעקבות 'טראומת הלידה' (1924). הוא מראה עד כמה היה הקשר עם פרויד הכרחי לראנק מבחינה פנימית, ועד כמה כאבה הפרידה מן החוג הפרוידיאני. החלק השלישי, על 'שנות ההתממשות' בפריז ובניו יורק עד מותו ב-1939, נשען על היכרותה האישית של טאפט עמו: הוראתו בבית הספר לעבודה סוציאלית של פנסילבניה, פיתוח הפסיכולוגיה שלו של הרצון ושל טיפול המתמקד ביחסיו הנוכחיים של המטופל עם המטפל, והמכתבים שכתב אליה לאורך שנים רבות. החלק האחרון משרטט את דמותו של ראנק דרך 'אמנות ואמן' (1932), שטאפט רואה בו את סיכומו האחרון של ניסיון של כל חיים להבין את הגאונות ואת יחסה לתרבות. בנספח מובאת רשימת כתביו שראו אור. הספר, שנכתב בידי תלמידה מסורה, אינו נייטרלי. אבל הוא היה החיבור הראשון שהציג את צדו של ראנק בפרידתו מפרויד מתוך מסמכים שלא פורסמו, והוא נותר מקור עיקרי למחקרים מאוחרים על חייו ועל מחשבתו.