על דיבור-שהוא-חלימה

אוגדן מתאר צורה של חלימה בערות עבור מטופלים שאינם מסוגלים לחלום בפגישה האנליטית, לא דרך אסוציאציה חופשית ולא בדרך אחרת. במה שהוא מכנה דיבור-שהוא-חלימה, האנליטיקאי והמטופל מנהלים שיחה בעלת מבנה רופף, המאופיינת לא פעם בחשיבה של תהליך ראשוני ובקפיצות שנראות חסרות קשר, על נושאים כמו ספרים, סרטים, מקורות של מילים, בייסבול, טעמו של שוקולד או מבנה האור. שיחה כזאת עשויה להיראות לא אנליטית, אך היא יכולה לאפשר למטופל להתחיל לחלום חוויה שקודם לכן לא ניתן היה לחלום; באנליזה שמתנהלת כמפעל חי, הדיבור נע בלי משים אל תוך דיבור על חלומות ובחזרה ממנו. מובאים שני תיאורים קליניים מפורטים: באחד, מטופלת חלמה לראשונה את חוויתה שלה, ובמובן מסוים גם את חוויית אביה, שהייתה עד אז בלתי ניתנת לחשיבה; בשני, מטופל שחש עצמו בלתי נראה החל לחלום את עצמו אל תוך הקיום. אוגדן מציב שלוש אזהרות: ההבדל בין תפקיד האנליטיקאי לתפקיד המטופל חייב להישאר מורגש תמיד, יש להחזיק היטב בתודעה את המטרות הטיפוליות, והמטופל צריך לחלום את עצמו אל תוך הקיום ולא להיות נחלם בידי האנליטיקאי.