על המרחב הפוטנציאלי

אוגדן מציע לקרוא את המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט כמצב נפשי הבנוי על סדרה של מתחים דיאלקטיים, בין פנטזיה למציאות, בין אני ללא-אני, בין סמל למסומל, שבהם כל קוטב יוצר את חברו, מעצב אותו ושולל אותו. מצב נפשי זה נוצר בתנועה התפתחותית מן 'האחדות הבלתי נראית' של יחידת אם-תינוק אל 'שלישיות' סובייקטיבית: האם והתינוק כאובייקטים סמליים, ולצדם התינוק כסובייקט מפרש. כאשר הדיאלקטיקה אינה נוצרת או אינה יכולה להישמר, נוצרות צורות מסוימות של פסיכופתולוגיה: חוויית אובייקט הפנטזיה כדבר כשלעצמו, שימוש הגנתי במציאות החוסם את הדמיון, יחס לאובייקט פטישיסטי, ו'אי-חוויה'. אוגדן גם מנסח מחדש את 'העיבוד' של הזדהות השלכתית בידי המקבל כהשבת יכולתו לקיים דיאלקטיקה, כמו זו של אני ולא-אני, שהצטמצמה בשעה שהשתתף באופן לא מודע בפנטזיה הלא-מודעת המוחצנת של המשליך.