הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים

המאמר ראה אור לראשונה ב־1946 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis, ובנוסח מתוקן בקובץ Developments in Psycho-Analysis (1952). מלאני קליין עוסקת בו בחודשים הראשונים לחיים, שקודמים לעמדה הדפרסיבית שתיארה בשנות השלושים. בשלב מוקדם זה החרדה של התינוק היא בעיקרה חרדת רדיפה וההגנות שלו סכיזואידיות; קליין מכנה אותו העמדה הפרנואידית, מצרפת אליו את המונח סכיזואידי שאימצה מרונלד פיירברן, ומ־1952 קוראת לו העמדה הפרנואידית-סכיזואידית. לדבריה, אגו המסוגל לחוות חרדה, להפעיל הגנות ולקיים יחסי אובייקט קיים מן הלידה, אך הוא חסר לכידות ונע בין אינטגרציה להתפרקות. החרדה הראשונית שלו היא פחד מהשמדה, הנובע מפעולתו של יצר המוות בפנים; האגו מסיט אותו החוצה ופוגש אותו שוב כרדיפה. ההגנה העיקרית היא הפיצול: האובייקט – תחילה השד – מתפצל לטוב ולרע, ומאחר שאי אפשר לפצל את האובייקט בלי שהאגו עצמו יתפצל, הפיצול עובר גם בעצמי, ונתמך באידיאליזציה, בהכחשה ובפנטזיות אומניפוטנטיות של השמדת הרע. במאמר זה מתארת קליין את ההזדהות ההשלכתית: פנטזיה שבה חלקים מפוצלים של העצמי מושלכים אל תוך האם כדי לפגוע בה, להשתלט עליה ולשלוט בה, עד שהיא נחווית כמי שמגלמת אותם. גם חלקים טובים של העצמי מושלכים, דבר החיוני ליחסי אובייקט טובים אך מדלדל את האגו כשהוא מופרז. קליין מראה כיצד מנגנונים אלה מעצבים את יחסי האובייקט הסכיזואידיים ואת ההעברה – הריחוק ופיצול הרגש – וטוענת שכאשר חרדת הרדיפה והפיצול חזקים מדי, אי אפשר לעבד את העמדה הדפרסיבית; מכאן שנקודות הקיבעון של הסכיזופרניה נמצאות בעמדה המוקדמת, והן שזורות בנקודות הקיבעון של המחלה המאניה-דפרסיבית. קליין דנה בהרחבה בעבודתו של פיירברן, מקבלת חלק ניכר מתיאוריו את התופעות הסכיזואידיות, אך מסתייגת מהזנחתו את החרדה, את התוקפנות ואת יצר המוות.