דרכים חדשות בפסיכואנליזה

ספרה השני של הורני בוחן את תורת פרויד נקודה אחר נקודה, כדי להפריד בין מה שנראה לה ממצאיה היציבים לבין ההנחות שלדעתה עיכבו אותה. היא שומרת על מה שהיא מכנה ממצאיו היסודיים של פרויד: הדטרמיניזם הקפדני של התהליכים הנפשיים, המניעים הלא מודעים של מעשים ורגשות וההתנגדות השומרת עליהם, מקומם של כוחות רגשיים ושל קונפליקט, ההדחקה ושאר ההגנות, משמעות החלומות, כוחה המעצב של החוויה המוקדמת, ההעברה והאסוציאציה החופשית. היא דוחה את תורת הדחפים שלו ואת החשיבה המכניסטית והאבולוציוניסטית שבבסיסה, וכן את התעלמותו מן התרבות. טענתה המרכזית היא שעל הפסיכואנליזה לצמוח מעבר למגבלות שכפה עליה היותה פסיכולוגיה אינסטינקטיביסטית וגנטית. היא מצהירה שאינה מייסדת אסכולה חדשה. הפרקים בוחנים מחדש את תאוריית הליבידו, שלדעתה אינה מבוססת, את תסביך אדיפוס, הנרקיסיזם, הפסיכולוגיה הנשית ויצר המוות. הם עוסקים גם בהדגשת הילדות, בהעברה, בתרבות ונוירוזה, באני ובסתמי, בחרדה, בעל־אני, ברגשות אשמה נוירוטיים ובתופעות מזוכיסטיות. במקום הדחפים היא מציבה את הנטיות הנוירוטיות. אלה הן שאיפות לביטחון ולסיפוק, כגון הצורך בחיבה או בשלמות, שבאמצעותן מתמודד אדם החש חסר אונים בעולם עוין וזוכה למידה מסוימת של ביטחון. חרדה מתעוררת כאשר אמצעי ביטחון כזה נתון בסכנה. הפרק האחרון, על הטיפול, קובע כמטרה להשיב את המטופל אל עצמו, עד שלא יזדקק עוד לאמצעי הביטחון והספונטניות תשוב אליו. הורני מוקירה תודה לאריך פרום, לווילהלם רייך', להרלד שולץ־הנקה ולמקס הורקהיימר. לפרום היא מייחסת את ההבנה עד כמה מרכזי אובדן העצמי בנוירוזה.