הטיפול האימהי ובריאות הנפש

״הטיפול האימהי ובריאות הנפש״ הוא דוח שחיבר ג׳ון בולבי בשנים 1950–1951 בשליחות ארגון הבריאות העולמי. הדוח היה תרומת הארגון למחקר של האו״ם על ילדים חסרי בית: יתומים וילדים שהופרדו ממשפחותיהם ומגודלים בארצם במוסדות, במשפחות אומנה ובמסגרות קבוצתיות. בולבי ביסס אותו על סיורים בשש ארצות במערב אירופה ובארצות הברית, ועל הספרות הקלינית והמחקרית של פסיכיאטריית הילד ושל מרפאות ההדרכה לילדים. התזה המרכזית שלו היא שבריאות הנפש של תינוקות ופעוטות מותנית בקשר חם, קרוב ורציף עם האם או עם דמות אם קבועה, קשר שמעניק סיפוק לשני הצדדים. את היעדרו של קשר כזה הוא מכנה ״חסך אימהי״. החסך חלקי כשהאם אינה מסוגלת להעניק אהבה או כשהילד מופקד בידי אחרים. הוא כמעט מוחלט במוסדות, בפעוטונים ובבתי חולים שבהם אין לילד אדם אחד שדואג לו באופן אישי. בחלק הראשון בולבי אוסף שלושה סוגי עדויות. הראשון הוא תצפיות ישירות בילדים במוסדות ובבתי חולים, ובהן עבודותיהם של רנה שפיץ, של ויליאם גולדפרב ושל אנה פרויד ודורותי ברלינגהם. השני הוא מחקרים רטרוספקטיביים של מתבגרים ומבוגרים עבריינים ומופרעים, וביניהם מחקרו שלו על גנבים צעירים בעלי ״אופי נטול חיבה״. השלישי הוא מחקרי מעקב. לדבריו, אף שרוב המחקרים אינם מכריעים לבדם, ההסכמה ביניהם מוכיחה שחסך ממושך בשנים הראשונות עלול לפגוע באישיות פגיעה קשה וארוכת טווח. להסבר הוא נעזר באנלוגיה לתקופות הקריטיות של התפתחות העובר, ובמושגי פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית: האם ממלאת בשביל הפעוט את תפקידי האגו והסופר-אגו עד שהוא מפנים אותם, ולכן חסך בשלבים שבהם הקשר נוצר ומתייצב בולם את התפתחותם. החלק השני מוקדש למניעה. ילדים מתפתחים בדרך כלל טוב יותר בבית לקוי מאשר במוסד טוב, וילדים שגדלו בחסך עלולים להפוך בעצמם להורים מזניחים. לכן העדיפות הראשונה היא לחזק את המשפחה בסיוע כלכלי, חברתי ופסיכיאטרי. אחריה באים אימוץ מוקדם לילדי אמהות לא נשואות, אומנה מפוקחת, ובתים קבוצתיים קטנים דמויי משפחה במקום מוסדות גדולים. הדוח דורש גם נוהלי אשפוז אנושיים, כמו אשפוז האם יחד עם ילדה הקטן וביקורים תכופים. בסיומו הוא קורא לממשלות להכיר בכך שאהבת אם חיונית לבריאות הנפש כפי שוויטמינים וחלבונים חיוניים לבריאות הגוף, ולפעול בלי להמתין לוודאות מלאה.