מאמר
הפנמה והעברה
Introjektion und Übertragung
״הפנמה והעברה״ הוא מחקר בן שני חלקים מאת שנדור פרנצי, שראה אור ב־1909 בכרך הראשון של השנתון Jahrbuch für psychoanalytische und psychopathologische Forschungen, ויצא ב־1910 גם כתדפיס נפרד בהוצאת דויטיקה. נושאו הוא נטייתו של הנוירוטי להעברה. החלק הראשון רואה בהעברה מנגנון כללי של הפסיכונוירוזות, מקרה פרטי של התקה, שבאמצעותו הנוירוטי קולט את העולם החיצון אל תוך האני. פרנצי מכנה תהליך זה אינטרויקציה (הפנמה) ומעמיד אותו מול ההשלכה של החולה הפרנואידי. לפי תפיסה זו, הרופא בטיפול אינו יוצר את רגשותיו של המטופל אלא משמש זרז (קטליזטור) לאפקטים שכבר קיימים בו. החלק השני מפרש את ההיפנוזה ואת הסוגסטיה כהעברה של אהבת הילד להוריו ושל פחדו מהם אל המהפנט, ומבחין בין היפנוזה אבהית, הפועלת באמצעות פחד, לבין היפנוזה אימהית, הפועלת באמצעות אהבה. במאמר זה נטבע המונח אינטרויקציה.
רעיונות מרכזיים
- העברה אינה ייחודית לאנליזה אלא מנגנון כללי של הפסיכונוירוזות, מקרה פרטי של התקה.
- אינטרויקציה: הנוירוטי קולט את העולם החיצון אל תוך האני, במקביל להשלכה שבה החולה הפרנואידי מוציא את תכניו החוצה.
- הרופא הוא זרז: האפקטים הנקשרים אליו בטיפול קיימים כבר במטופל.
- היפנוזה וסוגסטיה מבוססות על העברה של האהבה הינקותית להורים ושל הפחד מהם אל המהפנט.
- שני סוגי היפנוזה: היפנוזה אבהית, הפועלת באמצעות פחד, והיפנוזה אימהית, הפועלת באמצעות אהבה.
מה הוא מראה
- 1909
שאנדור פרנצי הצגת אינטרויקציה
פרנצי טבע את המונח הפנמה (אינטרויקציה) ב-1909 לתיאור האופן שבו הנוירוטי מכניס את העולם החיצון אל תוך האני, כמונח־נגד להשלכה של הפרנואיד: הפסיכונוירוטי סובל מהתרחבות האני, והפרנואיד מהצטמקותו.