פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות

את המאמר הארוך הזה הרצה היינץ הרטמן בפני האגודה הפסיכואנליטית של וינה ב-17 בנובמבר 1937, ופרסם אותו ב-1939 ב-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse und Imago (כרך 24, עמ' 62–135). זהו הניסוח המכונן של פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית. הרטמן מזכיר שהפסיכואנליזה שואפת להיות פסיכולוגיה כללית במובן הרחב ביותר, ומציין שפסיכולוגיית האגו האנליטית הייתה עד אז בעיקרה פסיכולוגיה של הקונפליקט. הוא יוצא מתיאור ההגנות של האגו אצל אנה פרויד, וקורא לפסיכואנליזה לחקור גם את פונקציות האגו המתפתחות מחוץ לקונפליקט. לפונקציות אלה הוא מציע את השם הזמני "אזור האגו המשוחרר מקונפליקט". אין כוונתו לתחום בנפש שהוא חסין מקונפליקט מעיקרו, אלא לתהליכים שאצל אדם מסוים נשארים למעשה מחוץ לקונפליקט. לטענתו, ההבחנה בין התפתחות דרך קונפליקט להתפתחות שלווה אינה חופפת להבחנה בין הפתולוגי לנורמלי. המחצית השנייה של המאמר הופכת את ההסתגלות לבעיה מרכזית של התאוריה הפסיכואנליטית. האגו הוא איבר ההסתגלות של הפרט. לצד השינוי האלופלסטי והאוטופלסטי של פרויד מונה הרטמן את בחירתה של סביבה חדשה כדרך שלישית. הוא מודד את ההסתגלות ביחס למצבים הצפויים בממוצע, ומתאר את התינוק שנולד כמותאם מיומו הראשון לסביבתו הצפויה הממוצעת. הוא דן גם בהתאמה ההדדית של הפונקציות בתוך האגו, בכוח האגו, באוטומטיזמים, ובמשמעות של כל אלה למושג הבריאות הנפשית. התרגום האנגלי של דייוויד רפפורט ראה אור ב-1958 בשם Ego Psychology and the Problem of Adaptation.