תקווה ופחד בפסיכואנליזה

בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (BasicBooks, 1993) טוען סטיבן א. מיטשל שהמסירות של התחום למייסדו הסתירה עד כמה השתנתה הפסיכואנליזה מאז פרויד, והוא מתאר דיסציפלינה שחורגת מגבולותיה של תיאוריית הדחפים הפרוידיאנית. האנליזה הקלאסית מעמידה במרכז את הקונפליקטים של המטופל סביב דחפים מיניים ותוקפניים, כקונפליקטים המתרחשים בתוכו. הגישה של מיטשל, שאותה הוא מדגים במקרים קליניים, מתייחסת למשאלות ולצרכים של שני המשתתפים, המטופל והאנליטיקאי. היא רואה במתחים שבין התקוות והפחדים של שניהם, ובדרכים שבהן הם מעובדים, את האמצעי לשינוי הטיפולי. הספר נשען על תיאוריות של יחסי אובייקט, על פסיכולוגיית העצמי ועל הפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית, ומציג את התהליך האנליטי כתהליך אישי ובין-אישי בעת ובעונה אחת. הוא קושר בין שתי תמורות בתחום: תמורה תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה המטופל צריך, ותמורה מטא-תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה האנליטיקאי יודע, ונוגעת לסמכותו בתפיסה קונסטרוקטיביסטית של המצב האנליטי. עוד מתאר הספר כיצד העצמי הפך למושג המרכזי שבאמצעותו הפסיכואנליזה העכשווית עוסקת בשאלת המשמעות, ובוחן את העצמי כמרובה וכרציף כאחד.