שנאה בהעברה הנגדית

במאמר קצר זה, שפורסם ב-International Journal of Psycho-Analysis ב-1949 (כרך 30, עמ' 69–74), דן ויניקוט בהיבט אחד של האמביוולנטיות: השנאה שאנליטיקאים, פסיכיאטרים ואחיות פסיכיאטריות חשים כלפי מטופליהם. לטענתו, העבודה עם מטופלים פסיכוטיים ואנטי-סוציאליים מכבידה מעצם טבעה, והיא נעשית בלתי אפשרית אם שנאתו של האנליטיקאי עצמו אינה "מבוררת היטב ומודעת". הוא מבחין בין שלושה סוגים של העברה נגדית. הראשון הוא רגשות חריגים, יחסים מקובעים והזדהויות הנתונים בהדחקה אצל האנליטיקאי, ותשובתם היא אנליזה נוספת. השני הוא ההזדהויות והנטיות שמקורן בתולדותיו האישיות של האנליטיקאי, והן מעניקות לעבודתו את אופייה הייחודי. השלישי הוא "ההעברה הנגדית האובייקטיבית באמת": אהבתו ושנאתו של האנליטיקאי בתגובה לאישיותו ולהתנהגותו הממשיות של המטופל, על סמך התבוננות אובייקטיבית. ויניקוט מוסיף שהמטופל מייחס לאנליטיקאי רק את מה שהוא עצמו מסוגל לחוש. כך, מטופל פסיכוטי השרוי במצב של "אהבה-שנאה בו-זמנית" משוכנע שגם האנליטיקאי מסוגל רק לאותה תערובת גסה ומסוכנת. באנליזה רגילה של מטופלים נוירוטיים, כותב ויניקוט, שנאתו של האנליטיקאי נשארת סמויה. הסיבה העיקרית היא שהאנליזה שלו עצמו שחררה אותו ממאגרים גדולים של שנאה לא מודעת. את השאר בולעים סיפוקי העבודה: זו הדרך שבחר להתמודד בה עם אשמתו, הוא מקבל עליה שכר, הוא מגלה דברים חדשים, והוא מזדהה עם התקדמות המטופל. השנאה גם מוצאת פורקן שקט במסגרת עצמה, ובעיקר בעצם קיומו של סוף השעה. מטופלים פסיכוטיים מטילים על האנליטיקאי מתח מסוג ובמידה שונים. ויניקוט ממחיש זאת ב"חרדת העברה נגדית" שחווה בעצמו. אחרי כמה ימים שבהם עבד רע עם כל מטופליו, חלם שאין לו כלל צד ימין לגופו. את החלום פירש כתגובה למטופלת שכל התייחסות לגופה עוררה בה חרדה פרנואידית. הוא מתאר גם ילד מפונה בן תשע מימי מלחמת העולם השנייה, שנהג לברוח מכל מקום, ושוויניקוט ורעייתו אירחו בביתם שלושה חודשים. ברגעי משבר היה ויניקוט מוציא את הילד מן הדלת הקדמית בלי כעס ובלי האשמה, ואומר לו שמה שקרה גרם לו לשנוא אותו. הילד יכול היה לצלצל בפעמון מיוחד ולהתקבל בחזרה בלי שתיאמר מילה על מה שהיה. לדברי ויניקוט, המילים האלה אפשרו לו בעיקר לשאת את המצב בלי לאבד את עשתונותיו. ממקרים כאלה הוא מסיק שיש מטופלים המחפשים במפורש שנאה אובייקטיבית: אם המטופל מחפש שנאה אובייקטיבית או מוצדקת, עליו להיות מסוגל להגיע אליה, שאם לא כן לא ירגיש שהוא יכול להגיע לאהבה אובייקטיבית. לב המאמר הוא ההקבלה בין האנליטיקאי של מטופל שנסוג נסיגה עמוקה לבין אמו של תינוק שזה עתה נולד. פרויד קבע שאהבה ושנאה שייכות ליחסי האני כשלם עם אובייקטים. מכאן מסיק ויניקוט שהתינוק יכול לשנוא רק לאחר שהשיג אינטגרציה, ולפני כן הוא אוהב "אהבה חסרת רחמים". האם, לעומת זאת, "שונאת את תינוקה מן הרגע הראשון". ויניקוט מונה שמונה-עשרה סיבות לכך, ובהן הסכנה שהתינוק מציב לגופה, הפרעתו לחייה הפרטיים, חוסר רחמיו ויחסו אליה כאל משרתת ללא שכר. עליה לשאת את שנאתה בלי לפעול על פיה ובלי לבטא אותה כלפי התינוק. אם אינה מסוגלת לכך, היא נסוגה אל המזוכיזם, ובכך רואה ויניקוט את מקורה של התאוריה המוטעית על מזוכיזם טבעי אצל נשים. שירי ערש כמו "Rock-a-bye Baby" עשויים לתת לשנאה זו פורקן בלתי מזיק. הסנטימנטליות היא הכחשה של שנאה, ולכן אין בה תועלת להורים, ויש ספק אם ילד יכול לשאת את מלוא שנאתו בסביבה סנטימנטלית: הוא זקוק לשנאה כדי לשנוא. באותו אופן, אין לצפות ממטופל פסיכוטי שיישא את שנאתו לאנליטיקאי אם האנליטיקאי אינו מסוגל לשנוא אותו. פירוש שנאתו של האנליטיקאי למטופל כרוך בסכנה ודורש תזמון זהיר ביותר. עם זאת, לדעת ויניקוט אנליזה אינה שלמה אם האנליטיקאי לא יכול היה, ולו לקראת סופה, לספר למטופל מה עשה למענו, בלי ידיעתו, בשלבים המוקדמים של מחלתו. המאמר פונה גם לפסיכיאטרים: ככל שיאהבו את מטופליהם, לא יוכלו להימנע מלשנוא אותם ולפחד מהם, וככל שיכירו בכך היטב, כך פחות יכתיבו השנאה והפחד את מה שהם עושים למטופליהם. ויניקוט מעמיד זאת לצד ביקורתו על נזעי החשמל ה"קלים מדי" ועל הלויקוטומיות ה"דרסטיות מדי".