יגון ואבל בינקות ובילדות המוקדמת

רעיונות מרכזיים

• מחאה, ייאוש וניתוק, תגובותיו הרצופות של הילד לפרידה מאמו, הם שלושה שלבים של תהליך אחד. המחאה מעלה את בעיית חרדת הפרידה, הייאוש את בעיית היגון והאבל, והניתוק את בעיית ההגנה. בולבי מעדיף כעת את המונח התיאורי ״ניתוק״ על פני ״הכחשה״, שבו השתמש קודם.
• הקשר של הילד לאמו נשען על מערכות תגובה אינסטינקטיביות, רובן לא אוראליות. כשהן מופעלות ודמות האם נעדרת זמנית, באות חרדת פרידה ומחאה. כשהיא ממשיכה להיעדר, מתחילים יגון ואבל. בכך מרחיב בולבי את עמדתו המאוחרת של פרויד ב״עכבה, סימפטום וחרדה״: החרדה היא תגובה לסכנת אובדן האובייקט, והכאב הוא תגובה לאובדנו בפועל. מאחר שהתינוק עדיין אינו מבחין בין היעדרות זמנית לאובדן קבוע, היעדרות ממושכת הופכת עבורו לשכול.
• המונח ״אבל״ צריך לכלול את כל מגוון התהליכים שאובדן אובייקט אהוב מניע, בלי קשר לתוצאתם. מונח אחד למהלך בריא ולמהלך פתולוגי שומר על השילוב שהפסיכואנליזה יצרה בין הפסיכופתולוגיה לתורת האישיות. ״יגון״ מציין את המצבים הסובייקטיביים הנלווים לאבל, ו״דיכאון״ מציין רגש נורמלי, להבדיל ממחלה דיכאונית. ״תגובות לאובדן״ הוא מונח כולל, שמקיף גם צורות כמו טיפול באובייקט חלופי או התרגשות מאנית.
• על סמך מחקריהם של לינדמן ומאריס על אבלים, בולבי ממיין את אבל המבוגרים לחמש קבוצות: התכוונות אל האובייקט האבוד, עוינות, פניות לעזרה, ייאוש והתפרקות, וארגון מחדש סביב אובייקט חדש. ההיאחזות המתמשכת במת מאשרת את קביעתו של פרויד שאדם אינו מוותר מרצונו על עמדה ליבידינלית. דוגמה לכך היא תחושת נוכחותו המתמשכת של הבעל המת, שעליה דיווחו מחצית מן האלמנות במחקרו של מאריס. לתיאור השלב האמצעי בולבי מעדיף את מושג ההתפרקות על פני מושג הרגרסיה.
• פעוטות שהופרדו מאמם מגלים אותו דפוס. הם מוחים בקול בתקווה שהאם תשוב, ונשארים מכוונים אליה גם כשהגעגוע שקט ועמום. הם מגלים עוינות מפוזרת, לעיתים כלפי האם עצמה, דוחים את המטפלות המחליפות כשם שאדם אבל דוחה את מנחמיו, ושוקעים באדישות כשהתקווה דועכת. מלבד כנראה בתוצאותיהן, תגובות אלה אינן שונות במהותן מאבל של מבוגרים.
• אנה פרויד סברה שהיגון בגיל זה קצר וחולף כשנמצאת דמות חלופית. נגדה מביא בולבי את מחקרו השיטתי של היניקה, את תצפיותיו של רוברטסון ואת המקרה של ילד בן שנתיים שתיארה הלנה דויטש ב-1919. האבל נמשך בדרך כלל אל תוך השבוע השלישי, גם כשדמויות מוכרות זמינות, וילדים מקבלים אוכל ונחמה הרבה לפני שהיגון חולף. המשתנה העיקרי הוא אובדן האם, ולא הסביבה הזרה.
• אנה פרויד שללה אבל של ממש לפני השנה השנייה, בטענה שהפעוט עדיין נשלט בידי עקרון העונג ואינו מסוגל לבוחן מציאות או לשליטה בדחפי האיד. שפיץ כינה את תסמונת התינוקות שתיאר ״דיכאון אנקליטי״ ולא אבל, משום שלא חלפה מעצמה. בולבי משיב שוויסות האגו מתחיל כבר בשנה הראשונה, ושפיץ ממעיט בכאב ובטלטלה שהאבל הנורמלי עצמו גורם. שניהם מבלבלים בין השלב שממנו חווים יגון לבין השלב המאוחר בהרבה שממנו האבל נוטה להסתיים בטוב, ובין השניים מפרידות שנים.
• שתי מחויבויות תאורטיות, לנרקיסיזם הראשוני ולאוראליות, מסבירות מדוע לא הבחינו כל כך הרבה זמן בשלב הארוך של ההתקשרות לאם ובממשותו של האבל המוקדם. כשאברהם תיאר את אובדן האם כ״פגיעה קשה בנרקיסיזם האינפנטילי״, הוא החמיץ את משמעותו כשכול של ממש. בולבי מציין שהמילים ״יגון״ ו״אבל״ אינן מופיעות כלל במפתחות של רבים מספרי היסוד הפסיכואנליטיים.
• בספרות קיים פרדוקס. אברהם, ג'ייקובסון, שפיץ וסאליבן ראו עד כמה פוגע שיבוש של יחסי אובייקט שלם בילדות המוקדמת, אך לא זיהו את מה שבא בעקבותיו כאבל. ברנפלד ואסכולת קליין הכירו באבל הינקותי, אך התמקדו באובייקטים חלקיים, בשד ובגמילה בשנה הראשונה.
• בולבי בוחן את הבסיס הקליני להשקפתה של קליין, שהסדיזם האוראלי מגיע לשיאו בעת הגמילה ושהעמדה הדיכאונית שייכת לחודשים הראשונים. בסיס זה הוא מקרי הילדות המוקדמים ארנה, טרודה וריטה. הוא מוצא בהם נתונים דלים, שעוצבו בידי ציפיות שקליין שאבה מאברהם, ושמתעלמים מעוצמתה הרגילה של ההתקשרות בשנים השנייה והשלישית, שקליין ראתה בה קיבעון פתולוגי. הוא מטיל ספק גם בהרחבה של ויניקוט, שמותח את המונחים ״גמילה״ ו״שד״ עד שיכסו את כל הטיפול האימהי עד גיל שמונה עשר חודשים.
• הראיות הישירות על הגמילה, מחקרו של קלקהון על ילדי הנאוואחו ומחקרם של אלבינו ותומפסון על ילדי הזולו, אינן מאפשרות להפריד בין אובדן השד לבין אובדן תשומת הלב של האם. בשני המחקרים חפפה הגמילה להולדת תינוק חדש, להיעדרות האם או לדחייתה את הילד. כשהגמילה הדרגתית ויחסה של האם אינו משתנה, התגובות לה בדרך כלל מתונות.
• התזה של בולבי היא שחשיבות אובדן השד הופרזה, ושאחת הטראומות העיקריות האפשריות בילדות המוקדמת היא אובדן האם או אובדן אהבתה. התהליכים הקשורים בעמדה הדיכאונית נמשכים מגיל שישה חודשים בערך ועד אחרי השנה הרביעית. בגיל זה האבל נוטה בקלות רבה מדי לקבל מהלך שלילי. במאמרים הבאים מבקש בולבי לטעון שנטייה של האישיות למחלה דיכאונית ולמחלות נפש אחרות מובנת בצורה הטובה ביותר כתוצאה של אבל פתולוגי.