שלבי התפתחות מוקדמים של האני. אהבת אובייקט ראשונית

באלינט הציג את הדיווח הזה בסימפוזיון הראשון של כנס ארבע הארצות השני, שהתקיים בבודפשט במאי 1937. נושאו הוא התיאוריות הסותרות על השלבים המוקדמים ביותר של חיי הנפש, שהתגבשו בלונדון, בווינה ובבודפשט כמעט כ"השקפות מקומיות". לטענת באלינט החומר הקליני זהה בכל מקום, והמחלוקת נובעת מנקודות מבט, מציפיות ומטרמינולוגיה שונות. כבסיס מוסכם הוא מציע את תיאורו של פרויד ב"על המיניות הנשית" (1931): אהבת הילד אינה יודעת גבול, תובעת בלעדיות, אינה מגיעה לעולם לסיפוק ורוויית אמביוולנטיות. אסכולת לונדון, כפי שהציגה אותה ג'ואן ריביר, מסבירה תכונות אלה בסדיזם אורלי מולד שמקורו בדחף המוות, בהשלכה ובהפנמה מוקדמות ובחרדות מפני אובייקטים רעים. הביקורת הווינאית של רוברט ולדר מערערת בצדק על הראיות ועל המושגים של לונדון, אך אינה מסבירה את החמדנות ואת העוינות של הילדים. הקבוצה הבודפשטאית, אליס באלינט, אימרה הרמן ובאלינט עצמו, פועלת בעקבות פרנצי. היא רואה במאפיינים הצורניים החוזרים של הסיטואציה האנליטית ביטויי העברה ומשקעים של החוויות המוקדמות ביותר. כל אחד מחבריה מבסס זאת מתחום אחר: פדגוגיה השוואתית, חקר הפרימטים ותורת המיניות. באלינט מתאר כיצד בשלב מתקדם של האנליזה מטופלים מייחלים לסיפוקים קטנים ופרימיטיביים, כמו מילה חמה או מגע. כשהמשאלות נדחות, מופיעים ייאוש, שנאה ופחד מנקמה. כשהן מסופקות, מופיעה אופוריה דמוית התמכרות, שקורסת בתסכול הראשון. המשאלות עצמן מכוונות תמיד אל אובייקט, וכשהן מסופקות בזמן הנכון ובמידה הנכונה הן מניבות רק תחושת רווחה שקטה. שתי עבודות נוספות מובילות לאותה מסקנה. הרמן חקר את דחף ההיאחזות של התינוק, שנתלש מגוף אמו מוקדם מדי. אליס באלינט תיארה את חלקה הליבידינלי השווה של האם באחדות אם-ילד, ואת האהבה הארכאית והאגואיסטית, המניחה שמשאלות הפרטנר זהות למשאלות האוהב. מכאן נגזר המושג "אהבת אובייקט ראשונית". זהו שלב מוקדם שאי אפשר לדלג עליו, ואינו קשור לאזור ארוגני מסוים. מטרתו פסיבית: להיות נאהב ומסופק בלי לתת דבר בתמורה. הנרקיסיזם ואהבת האובייקט הפעילה הם דרכים עוקפות שצומחות ממנו. לונדון וווינה צודקות וטועות כאחד. לונדון חקרה רק את התגובות הסוערות לתסכול והחמיצה את חוויית הסיפוק השקטה. ווינה נאלצה להסביר את התופעות האינפנטיליות בהשערות אד-הוק. את "בלבול הלשונות" ביניהן מייחס באלינט להשערת הנרקיסיזם הראשוני, שבה שתיהן אוחזות. לדבריו זהו מושג שלילי שנבנה באקסטרפולציה, והוא מוגדר כולו במילה "עדיין". המשחק בין "כבר" ל"עדיין" מגן עליו מכל ביקורת. בקליניקה נראה תמיד רק נרקיסיזם משני, מעורב בשרידים של אהבת אובייקט פגועה. המושג גם אינו מתיישב עם עובדות יומיומיות, כמו הרגישות היתרה של אנשים נרקיסיסטיים והקושי לספק אותם, או התינוק הבוכה שנרגע כשמרימים אותו. באלינט מצביע על עבודות מקבילות של גלובר, פדרן, איזקובר, מילר-בראונשווייג וארנסט פאול הופמן. הוא משיב לטענות שהתינוק אינו מכיר עולם חיצוני, ושהיניקה והאחיזה הן הסתגלות גרידא. הוא גם מזהיר שהמצב הפשוט ביותר מבחינה לוגית אינו בהכרח המצב הראשוני, כפי שלמדה הביולוגיה מן האמבה. גם אהבת האובייקט הראשונית היא אקסטרפולציה, אך קרובה יותר וניתנת לבדיקה, ובאלינט מציע אותה כהשערת עבודה לחקר התינוק והפסיכוטי.