מאמר
ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית
Formulierungen über die zwei Prinzipien des psychischen Geschehens
מאמרו הקצר של פרויד משנת 1911 מתאר כיצד הנפש לומדת להביא בחשבון את העולם החיצוני. נקודת המוצא היא ההבחנה שכל נוירוזה מרחיקה את החולה מחלק כלשהו של המציאות. התהליכים הראשוניים, הקדומים יותר, שרדו בלא-מודע ונשמעים לעקרון העונג: הם חותרים לעונג, נסוגים מפני אי-עונג, ובתחילה מספקים צורך באמצעות הזיה של מושאו. רק כשהסיפוק המצופה אינו מגיע נאלץ המנגנון הנפשי לייצג את הנסיבות הממשיות ולחתור לשינוי ממשי, וכך מוצב עקרון המציאות. המאמר מונה את ההסתגלויות הנלוות לכך: קשב, מערכת רישום שהיא חלק מן הזיכרון, שיפוט במקום הדחקה, פריקה מוטורית שהופכת לפעולה, וחשיבה כפעולת ניסוי המאפשרת לדחות את הפריקה. הפנטזיה מתפצלת ונותרת תחת שלטון עקרון העונג. הדחפים המיניים, שנותרים אוטו-ארוטיים ואחר כך נבלמים בתקופת החביון, מתחנכים למציאות מאוחר יותר מדחפי האני, ובכך נוצרת נטייה לנוירוזה. בהמשך דן המאמר בדת, במדע, בחינוך ובאמנות כהסדרים שונים בין שני העקרונות, וקושר את בחירת הנוירוזה לשלב שבו נבלמה ההתפתחות. בסיומו הוא מזהיר שבלא-מודע מציאות המחשבה נחשבת למציאות חיצונית, ולכן על האנליטיקאי לחשב ב'מטבע הנוירוטי'.
רעיונות מרכזיים
- כל נוירוזה מרחיקה את החולה מחלק כלשהו של המציאות, משום שחלק זה נעשה בלתי נסבל; הפסיכוזה ההזייתית, המכחישה את האירוע שעורר אותה, היא המקרה הקיצוני.
- התהליכים הראשוניים, שרידים משלב שבו היו התהליכים הנפשיים היחידים, נשמעים לעקרון העונג: הם חותרים לעונג ונסוגים מכל מה שעלול לעורר אי-עונג, וזוהי ההדחקה.
- בתחילה נענה הצורך בהזיה של המבוקש; רק אכזבת הסיפוק המצופה אילצה את הנפש לייצג את מה שממשי גם כשאינו נעים, וכך הוצב עקרון המציאות.
- הערת שוליים משיבה לטענה שמערכת הנשלטת בידי עקרון העונג לא הייתה יכולה להתקיים: התינוק, יחד עם הטיפול האימהי שהוא מקבל, מממש מערכת כזאת כמעט במלואה.
- עקרון המציאות מביא עמו תפקודים חדשים: תודעה של איכויות חושיות, קשב הסורק את העולם החיצוני מראש, מערכת רישום שהיא חלק מן הזיכרון, שיפוט בלתי משוחד במקום הדחקה, ופריקה מוטורית שהופכת לפעולה המשנה את המציאות.
- החשיבה מעכבת את הפעולה: היא בעיקרה פעולת ניסוי בכמויות קטנות של השקעה, המחייבת להפוך השקעות ניידות להשקעות קשורות, והיא נעשית מודעת רק דרך קישורה לשיירים מילוליים.
- הפנטזיה מתפצלת מבחינת המציאות ונשארת תחת שלטון עקרון העונג, ממשחקי הילדים ועד חלומות בהקיץ, כמו שמורת טבע הנשמרת במצבה המקורי.
- הדחפים המיניים עוברים לשלטון עקרון המציאות מאוחר יותר מדחפי האני, משום שהאוטו-ארוטיות חוסכת מהם תסכול ותקופת החביון קוטעת את התפתחותם; כך נשארת המיניות קרובה לפנטזיה, ודבר זה הוא חלק מרכזי בנטייה לנוירוזה.
- עקרון המציאות אינו מדיח את עקרון העונג אלא מבטיח אותו: מוותרים על עונג רגעי ולא בטוח לטובת עונג בטוח במועד מאוחר יותר. הדת משליכה חליפין אלה אל הגמול בעולם הבא, המדע קרוב מכול להתגברות על עקרון העונג, והחינוך מציע את אהבת המחנכים כפרס.
- האמנות מפייסת בין שני העקרונות: האמן פונה מן המציאות אל הפנטזיה ומוצא דרך חזרה בעיצוב הפנטזיות לסוג חדש של מציאות שאחרים מוקירים, משום שהם שותפים לאי-שביעות הרצון מן הוויתור.
- בחירת הנוירוזה תלויה בשלב שבו פגעה העכבה בהתפתחות האני (מאני-העונג לאני-המציאות) ובהתפתחות הליבידו (מאוטו-ארוטיות לאהבת אובייקט).
- בלא-מודע אין לבחינת המציאות כל תוקף, ומציאות המחשבה מושווית למציאות החיצונית, כך שמשאלה נחשבת להגשמתה; על האנליטיקאי לחשב במטבע הנוירוטי, כפי שמראה חלום על אב מת, המתפרש כמשאלה למות האב.
מה הוא מראה
- 1911
זיגמונד פרויד הצגת עקרון העונג
במאמר "ניסוחים בדבר שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית" (1911) כינה פרויד את הנטייה השולטת בתהליכים הראשוניים עקרון העונג-אי-עונג, או עקרון העונג, והעמיד לצדו את עקרון המציאות.
- 1900
זיגמונד פרויד הצגת תהליך משני
בפרק האחרון של "פשר החלומות" פרויד מעמיד מול התהליך הראשוני תהליך שני, מעכב, של המערכת הקדם-מודעת: העירור נקשר, הפריקה נדחית, והמחשבה יכולה לבחון דרכים אל הסיפוק. ב-1911 קשר אותו לעקרון המציאות.
- 1911
זיגמונד פרויד הצגת עקרון המציאות
ב"ניסוחים על שני עקרונות ההתרחשות הנפשית" פרויד מציג את עקרון המציאות: כאשר הסיפוק ההזייתי נכשל, על המנגנון ליצור לעצמו תמונה של הנסיבות הממשיות בעולם החיצוני ולחתור לשינוי ממשי שלהן, תוך נשיאת דחייה ואי-עונג.
- 1911
עקרון המציאות נגזר מתוך עקרון העונג
פרויד מציג את עקרון המציאות לא כיריב של עקרון העונג אלא כשינוי שלו: הוא מוותר על עונג רגעי שתוצאותיו אינן ודאיות רק כדי להבטיח עונג מאוחר ובטוח יותר. "מעבר לעקרון העונג" חוזר וקובע שעקרון המציאות בא במקום עקרון העונג בהשפעת דחפי שימור העצמי של האני, מבלי לוותר על מטרתו.