המבנה האנדופסיכי הנבחן במונחים של יחסי אובייקט

מאמרו המבני המרכזי של פיירברן, שהתפרסם ב-International Journal of Psycho-Analysis (כרך 25, 1944, עמ' 70–93), הופך שתי טענות מוקדמות שלו למודל חדש של הנפש. הטענה האחת, מ-1941, היא שהליבידו מחפש אובייקטים ולא עונג. השנייה, מ-1943, היא שההדחקה מכוונת נגד אובייקטים רעים מופנמים. נקודת המוצא היא מגבלותיה של "פסיכולוגיית הדחפים". לטענתו הדחפים הם רק הצד הדינמי של מבני האני, ואין לדון בהם בנפרד מן המבנים ומיחסי האובייקט שהם משרתים. כשהפרשנות עוסקת בדחפים בלבד, המטופל הסכיזואידי יכול להציף את הטיפול בפנטזיות בלי סוף, והאני המרכזי שלו צופה מן היציע בדרמה של המציאות הפנימית ואינו משתתף בה. לכן הסתמי נבלע באני, שהוא מקור אנרגיה מלכתחילה ומכוון אל המציאות מן הלידה. עקרון העונג הופך לעיקרון משני, שנכנס לפעולה כשהיחסים עם האובייקטים כושלים. ומאחר שחלק אחד של האני יכול להדחיק חלק אחר, ההדחקה מחייבת ריבוי של אני. פיירברן טוען שהתאוריה המבנית של פרויד, וכמוה העמדה הדיכאונית של קליין, נבנו על המלנכוליה. מולן הוא מציב במרכז את העמדה הסכיזואידית וקורא לחזור אל ההיסטריה, שאת תופעות הדיסוציאציה שלה הוא מבין כפיצול של האני. את האשמה ואת העל-אני הוא ממקם ברובד מאוחר, שנוצר בזכות "ההגנה המוסרית", ומתחתיו רובד עמוק של אובייקטים רעים שאין להם משמעות מוסרית. המודל נגזר מחלום של מטופלת. בחלום שחקנית, המייצגת הן את החולמת והן את אמה הדוחה, תוקפת דמות של החולמת שהופכת לגבר הקשור לבעלה ולאביה, והבעל מתבונן בחוסר אונים. פיירברן רואה בחלומות "סרטים קצרים" (shorts) של מצבים במציאות הפנימית ולא הגשמות משאלה, ומוצא בחלום הזה את המצב האנדופסיכי הבסיסי. האני המרכזי, שחלקו מודע, דוחה ומדחיק בכוח התוקפנות שני אני-משנה: האני הליבידינלי, הקשור ל"אובייקט הנחוץ", ו"המחבל הפנימי", הקשור ל"אובייקט הדוחה". המחבל הפנימי מצדו תוקף את האני הליבידינלי ואת האובייקט שלו. האני המרכזי מקביל בקירוב לאני של פרויד, אך הוא ראשוני ודינמי. האני הליבידינלי מקביל לסתמי, אך הוא מבנה שנגזר מן האני המרכזי. המחבל הפנימי הוא מבנה של האני נטול משמעות מוסרית, המעורר חרדה ולא אשמה, ואילו העל-אני מקביל לצירוף של המחבל ושל האובייקט שלו. המצב הזה נוצר בינקות, מתוך התסכול שהאם גורמת. התינוק מפצל את האם לטובה ולרעה, מפנים את האובייקט שאינו מספק כדי לשלוט בו, מפצל אותו לפן מפתה ולפן דוחה ומדחיק את שניהם. חלקי האני שנותרו קשורים לכל אחד מהם נפצלים יחד איתם. ביטוי של שנאה מסכן את האובייקט הטוב, וביטוי של אהבה כלפי אם דוחה מסכן בהשפלה, בהתרוקנות ובאובדן העצמי. לכן הילד מפנה מרב של תוקפנות נגד מרב של צורך ליבידינלי, טכניקה שפיירברן מכנה "הפרד ומשול". מכאן נובעים כמה תיקונים. פיצול האני וההדחקה הם תהליך אחד, ותוקפנות היא הכוח המניע אותו. התקפת המחבל הפנימי היא "הדחקה עקיפה", והיא החלק בתהליך שתיאר פרויד. היאחזותו של האני הליבידינלי באובייקט המודחק היא התנגדות בפני עצמה, ויש לה חלק בתגובה הטיפולית השלילית. תסביך אדיפוס הוא תוצר סופי פנימי ולא סיבה ראשונה. הילד מפשט מצב שבו יש לו שני הורים אמביוולנטיים להורה נחוץ אחד ולהורה דוחה אחד, ובבסיסם שני האובייקטים הפנימיים הם דמויות של האם. חרדה נוירוטית וסבל היסטרי הם ליבידו שאיכותו שונתה בהשפעת התקפת המחבל. את ההפרדה של פרויד בין אנרגיה למבנה מייחס פיירברן לפיזיקה של המאה ה-19 ברוח הלמהולץ. במקומה הוא מציע פסיכולוגיה של מבנה דינמי: חמישה מבנים ושתי צורות אנרגיה, ליבידו ותוקפנות. לפי פסיכולוגיה זו מטרת הטיפול היא לצמצם את הפיצול ולהחליש את ההיקשרויות ואת התוקפנות שבתוכו. לכל מצב קליני יש תבנית אנדופסיכית משלו. התבנית הבסיסית היא היסטרית, אף שהתהליך שיוצר אותה סכיזואידי. בסוף המאמר הוא מכיר בכך שגם לאובייקטים הפנימיים יש מידה של דינמיות משלהם. בגרסאות מאוחרות של התאוריה נקרא האובייקט הנחוץ "האובייקט המרגש", ופיירברן כינה בהמשך את המחבל הפנימי "האני האנטי-ליבידינלי".