המרכיבים של הפסיכואנליזה

״המרכיבים של הפסיכואנליזה״ (1963) הוא השני מבין ארבעה ספרים תיאורטיים שכתב וילפרד ביון על החשיבה ועל השיטה הפסיכואנליטית: הוא בא אחרי ספרו על הלמידה מן החוויה (1962) וקודם לספריו על טרנספורמציות (1965) ועל קשב ופרשנות (1970). ביון מוטרד מן הפער שבין מה שהאנליטיקאי חווה בשעה הטיפולית לבין התיאוריות שבהן הוא מתאר את החוויה הזאת, ולכן הוא מחפש מספר קטן של יסודות – בדומה לאקסיומות של אוקלידס או לאותיות האלף-בית – שצירופיהם יוכלו לייצג גם את התיאוריות הפסיכואנליטיות וגם את העובדות הקליניות שהן עוסקות בהן. כיסודות כאלה הוא מציע את יחסי המכל והמוכל (♀♂); את התנודה בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדפרסיבית (Ps↔D), שבה ״עובדה נבחרת״ מלכדת לפתע נתונים מפוזרים לכדי שלם בעל משמעות; את קשרי האהבה, השנאה והידיעה (L, H, K); ואת התבונה והרעיון (R, I). לטענתו, אובייקט פסיכואנליטי של ממש משתרע על פני שלושה ממדים: ממד החושים, שבו אפשר לצפות בו; ממד המיתוס, שבו אפשר לייצג אותו בסיפור אישי כמו מיתוס אדיפוס; וממד התשוקה, הרגש העז המעיד שבין שתי נפשות מתקיים קשר, בלא אלימות. בספר מוצג לראשונה ״הגריד״ – טבלה דו-צירית למיון האמירות שבשעה האנליטית, של המטופל ושל האנליטיקאי כאחד. הציר האנכי מתאר את ההתפתחות הגנטית של החשיבה: מאלמנטים מסוג בטא ומסוג אלפא, דרך מחשבות חלום ומיתוסים, פרה-קונספציה, קונספציה ומושג, ועד מערכת דדוקטיבית מדעית ותחשיב אלגברי. הציר האופקי מתאר את השימוש שהאמירה משרתת: השערה מגדירה, שקר המוחזק כהגנה מפני חרדה (טור ψ), רישום, קשב, חקירה ופעולה. ביון קורא את מיתוס אדיפוס כסיפור על הדחף לדעת ועל יהירותה של הסקרנות, ורואה ברכיביו יסודות של פרה-קונספציה. הספר נחתם בדיון בפרספקטיבה הפיכה: המטופל נראה כמקבל את הפרשנות, אך בשקט הופך את הנחות היסוד שלה, וכך קונפליקט דינמי נעשה סטטי והכאב נעקף. לפי ביון, מטרת האנליזה אינה להקל על הכאב אלא להרחיב את יכולתו של המטופל לשאת אותו.