ספר
זכרון־ילדות של ליאונרדו דה וינצ׳י
Eine Kindheitserinnerung des Leonardo da Vinci
מחקרו של פרויד על לאונרדו דה וינצ׳י, שראה אור ב־1910 כחוברת השביעית בסדרה Schriften zur angewandten Seelenkunde, הוא הביוגרפיה הפסיכואנליטית המקיפה הראשונה. הוא מבקש להסביר שתי תכונות בחייו של לאונרדו שתיעדו הביוגרפים שלו: האיטיות והעכבה שבהן צייר, כשיצירות רבות נותרו בלתי גמורות והחוקר שבו דחק בהדרגה את האמן; וחיי מין שנראו קרירים ומתנזרים, עם היקשרות אידיאלית לתלמידים יפי תואר. פרויד מבסס את קריאתו על רשימה אחת במחברותיו של לאונרדו: הזיכרון שבעודו שוכב בעריסה ירדה אליו ציפור (״נשר״, Geier, בתרגום הגרמני שבו השתמש פרויד) והכתה בזנבה על שפתיו. פרויד רואה בזיכרון זה פנטזיה שנוצרה מאוחר יותר בחיים והושלכה לאחור אל הינקות, וקורא בו זיכרון מוסווה של היניקה משד האם ושל נשיקותיה, שעוצב מחדש כסצנה הומוסקסואלית סבילה. מן ההירוגליף המצרי שבו הנשר מציין ״אם״, ומן האגדה העתיקה שלפיה כל הנשרים הם נקבות המתעברות מן הרוח, הוא מסיק שלאונרדו, בן שנולד מחוץ לנישואים, בילה את שנותיו הראשונות לבדו עם אמו קטרינה – ״ילד־נשר״ שיש לו אם ואין לו אב – עד שנלקח לבית אביו, סר פיירו, ואשתו חשוכת הילדים. על יסוד זה בונה פרויד תיאור התפתחותי. רוך האם הביא את הילד לבשלות מינית מוקדמת ולסקרנות עזה; גל של הדחקה סיים שלב זה, ורוב הליבידו שלו עודן (עבר סובלימציה) לדחף מחקר שאינו יודע שובע, ואילו חלק קטן ממנו, המקובע באהבה המודחקת לאם, נעשה לאהבה הומוסקסואלית אידיאלית שבה בחר בנערים בדמותו ואהב אותם כפי שאמו אהבה אותו. המחקר ממשיך אל החיוך של המונה ליזה ואל דמותה הצעירה להפליא של אנה הקדושה בציור שבלובר, שבהם רואה פרויד התעוררות של חיוך האם ותמונה של שתי האמהות של ילדותו; אל פליטה ברשימה של לאונרדו על מות אביו; אל עצמאותו מן הסמכות, מן הקדמונים ומן הדת, כהישג של בן שגדל בלי איום של אב; ואל הרגרסיה המאוחרת שבה זיכרון האם שהתעורר שחרר לזמן מה את ציורו. פרויד חותם בהצבת גבולות השיטה: הפסיכואנליזה אינה יכולה להסביר את הכישרון האמנותי ואת היכולת לעידון, ועליה להותיר מקום למקרה ולמבנה האורגני.
רעיונות מרכזיים
- הפתוגרפיה אינה מבקשת להשחיר את הגדולים: החוקים הנפשיים החלים על בני אדם רגילים ועל נוירוטים חלים גם על יוצאי הדופן, וביוגרפים שהופכים את גיבורם לדמות אידיאלית, תחליף לאב של הילדות, מוותרים על האמת לטובת אשליה.
- זיכרון העריסה של לאונרדו הוא פנטזיה שנוצרה מאוחר יותר והושלכה לאחור אל הינקות, כשם שעמים מחברים את ראשית תולדותיהם בדיעבד; מתחתיה מונחים זיכרונות היניקה ונשיקות האם, שעוצבו מחדש כסצנה הומוסקסואלית סבילה.
- ה״נשר״ קושר את הפנטזיה לאלה־האם המצרית מוּת ולאגדה שלפיה כל הנשרים נקבות המתעברות מן הרוח: פרויד מסיק שלאונרדו חש את עצמו כילד שיש לו אם ואין לו אב. (הציפור שלאונרדו מזכיר היא למעשה דיה; התרגום הגרמני שעליו הסתמך פרויד נתן ״נשר״.)
- לחקר המיני הינפנטילי, לאחר שהודחק, יש שלושה גורלות אפשריים: עכבת החשיבה, הרהור כפייתי, או עידון הדחף לתשוקת ידיעה כללית. לאונרדו הוא המקרה הנדיר והשלם ביותר של הגורל השלישי.
- לאונרדו המיר תשוקה בדחף לדעת, וחקר במקום לאהוב; המחקר, שהחל בשירות אמנותו, נעשה החזק מבין השניים ועיכב את הצייר.
- טיפוס של הומוסקסואליות גברית: קשר מוקדם ועז לאם בהיעדר האב, הדחקת אהבה זו באמצעות הזדהות עמה, ובחירת אובייקט נרקיסיסטית בנערים המייצגים את העצמי, שאותם הוא אוהב כפי שאמו אהבה אותו.
- התאוריה הילדית שלפיה יש לאם פין היא המקור המשותף לאלות־האם האנדרוגיניות והפאליות של העת העתיקה ולזנב הציפור בפנטזיה של לאונרדו.
- החיוך החידתי של המונה ליזה עורר מחדש את החיוך האבוד של אמו של לאונרדו; ציור אנה הקדושה שבלובר, על שתי אמהותיו הצעירות, מעבה (מתמצת) את ילדותו עם קטרינה ועם אמו החורגת דונה אלביירה.
- השעה החוזרת פעמיים ברשימה של לאונרדו על מות אביו היא פרסברציה המסגירה רגש מודחק; הוא נהג ביצירותיו כפי שאביו נהג בו – יצר אותן ונטש אותן.
- משום שגדל בלי איום של אב, יכול היה לאונרדו לוותר על הסמכות, על הקדמונים ועל הדת האישית, ולחקור את הטבע בכוח התבוננותו שלו.
- בחייו ניכרות שתי רגרסיות: במילאנו דחק החוקר בהדרגה את האמן; ובשנות החמישים לחייו עורר חיוכה של אישה את זיכרון האם, ולזמן מה התגבר על העכבה באמנותו.
- הפסיכואנליזה אינה יכולה להסביר את הכישרון האמנותי, את הנטייה להדחקה או את היכולת לעידון; אלה נשענים על המבנה האורגני, ולמקרה יש חלק בכל חיים.