עתידה של אשליה

'עתידה של אשליה' (1927) הוא הביקורת הפסיכואנליטית השיטתית של פרויד על הדת כמוסד תרבותי. החיבור יוצא מבעיית התרבות. התרבות מגינה על בני האדם מפני הטבע ומסדירה את היחסים ביניהם, אך היא מושתתת על עבודת כפייה ועל ויתור על דחפים, ולכן מי שנושאים בתביעותיה עוינים אותה. מלבד הכפייה, התרבות מתגוננת בנכסים נפשיים המפייסים את בני האדם עם הקורבנות שהם מקריבים: הפנמת האיסורים בסופר-אגו, האידיאלים, האמנות, ומעל לכול הדימויים הדתיים. פרויד מייחס דימויים אלה לחוסר האונים של האדם מול הטבע, הגורל והמוות, המחייה את חוסר האונים של התינוק ואת כמיהתו לאב מגונן. כוחות הטבע מואנשים, מקבלים תווי אב והופכים לאלים. התורות הדתיות הן אשליות: אמונות שהמניע השולט בהן הוא הגשמת משאלה. אשליה נבדלת מטעות, וגם מדלוזיה, משום שאינה חייבת לסתור את המציאות. אישוריהן של התורות הדתיות חלשים משל כל תורה אחרת, והפנייה להתגלות, ל'אני מאמין משום שהדבר אבסורדי' (credo quia absurdum) או לפילוסופיית ה'כאילו' של פאיהינגר אינה יכולה לחייב את התבונה. בדיאלוג מתמשך עם מתנגד מדומיין טוען פרויד שביסוס איסורי התרבות על האל מסכן אותם ככל שהאמונה נחלשת, ומציע לבססם על התבונה במקומו. הדת משמרת גם, בצורה מעוותת, אמת היסטורית על רצח האב הקדמון. היא דומה לנוירוזה כפייתית כלל-אנושית, שהאנושות עשויה לצמוח ממנה כפי שילדים צומחים מן הנוירוזות שלהם. פרויד קורא ל'חינוך למציאות' ומודה שתקוותו שלו עשויה להיות אשליה. הוא חותם בהגנה על המדע, שאיננו אשליה.