השלילה

'השלילה' (1925) הוא מאמר קצר, בן ארבעה עמודים, שפורסם בכתב העת 'אימאגו'. הוא פותח בתצפית קלינית ומסתיים בתיאוריה על מקורו של השיפוט. כאשר מטופל אומר על דמות בחלומו שאין זו אמו, רשאי האנליטיקאי להניח את השלילה בצד ולשמור את התוכן: הרעיון עלה בדעתו של המטופל, אך הוא מתכחש לו. באותו אופן, מה שהמטופל מכנה האפשרות הסבירה פחות מכולן הוא כמעט תמיד האמת. פרויד מסיק שתוכן מודחק יכול להגיע אל התודעה בתנאי שהוא נשלל. השלילה היא דרך להכיר במודחק. היא כבר מעין הסרה של ההדחקה, אך לא קבלה של המודחק. כאן נפרדת הפונקציה האינטלקטואלית מן התהליך הרגשי, ואפשר להגיע לקבלה אינטלקטואלית בעוד עיקרה של ההדחקה נשמר. לשלול דבר בשיפוט הוא התחליף האינטלקטואלי להדחקה, וה'לא' שלו הוא סימן מוצאו. פונקציית השיפוט מכריעה שתי הכרעות. שיפוט התכונה נובע מן השפה האוראלית של הדחפים המוקדמים ביותר, לבלוע דבר או לירוק אותו. בעבור אני-העונג המקורי, הרע, הזר והחיצוני זהים בתחילה. שיפוט הקיום שייך לאני-המציאות המאוחר יותר. בחינת המציאות מבקשת למצוא מחדש בתפיסה אובייקט שהיה פעם נוכח ומספק, ותנאי לכך הוא שאובייקטים כאלה אבדו. החשיבה היא פעולת ניסיון המתבצעת בהוצאות אנרגיה קטנות. האישור, כתחליף לאיחוד, שייך לארוס; השלילה, יורשת הפליטה החוצה, שייכת לדחף ההרס. סמל השלילה מעניק לחשיבה עצמאות ראשונה מתוצאות ההדחקה ומכפיית עקרון העונג. הדבר הולם את הממצא שהאנליזה אינה מוצאת לעולם 'לא' בלא-מודע, ושהאישור החזק ביותר לחשיפתו של תוכן לא-מודע הוא תשובת המטופל שלא חשב, או מעולם לא חשב, על כך.