אנליזה סופית ואינסופית

אחד ממאמריו האחרונים של פרויד, שהתפרסם ב-1937 בכתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה: הערכה מפוכחת של מה שהטיפול האנליטי יכול ואינו יכול להשיג. פרויד דוחה את ניסיונו של רנק לקצר את הטיפול באמצעות פתרון טראומת הלידה, ובוחן את האמצעי שנקט בעצמו, קביעת מועד לסיום האנליזה של איש הזאבים, שהתקפי מחלתו המאוחרים הראו שמועד כזה מעלה חלק מן החומר וקובר את השאר. אנליזה מסתיימת למעשה כאשר הסימפטומים, החרדות והעכבות סרו והישנות נראית בלתי סבירה; השאלה השאפתנית יותר היא אם בכוחה להגיע לנקודה שבה שום דבר נוסף לא ישתנה. הוא מספר על מטופל לשעבר, אנליטיקאי בעצמו, שהאשים אותו שנים אחר כך שלא ניתח העברה שלילית. שלושה גורמים מכריעים את התוצאה: הטראומה, עוצמת הדחפים ושינויי האני. הריפוי עמיד יותר כשהסיבה טראומטית בעיקרה; אילוף הדחף מחזיק רק כל עוד האני חזק דיו מולו, כך שהגורם הכמותי, הכלכלי, מציב גבול, והאנליזה אינה יכולה לחסן מפני קונפליקטים עתידיים ואף לא להגיע לקונפליקטים שאינם פעילים, לא בעוררם ולא בדיבור עליהם. מנגנוני ההגנה של האני, שהועילו בילדות, מתקבעים לשינויים מתמשכים של האני ושבים בטיפול כהתנגדויות, ואף כהתנגדות לחשיפת ההתנגדויות; חלק מן ההבדלים באני מולדים, ויש מטופלים שהליבידו שלהם דביק או נייד מדי, או שנפשם קפואה כולה. מאחורי ההיאחזות במחלה רואה פרויד את הצורך בעונש ואת דחף המוות, שאת מאבקו בארוס הוא מוצא כבר אצל אמפדוקלס. האנליטיקאים, העוסקים במקצוע בלתי אפשרי, זקוקים לאנליזה משלהם, ועליהם לשוב אליה בערך אחת לחמש שנים. המאמר מסתיים בסלע של דחיית הנשיות: קנאת הפין אצל האישה, ואצל הגבר המאבק בעמדה סבילה כלפי גברים אחרים, שפרויד רואה בה עובדה ביולוגית.