שקיעתו של התסביך האדיפלי

מאמרו הקצר של פרויד משנת 1924, שפורסם ב-Internationale Zeitschrift für Psychoanalyse, שואל מה מביא לקצו את תסביך אדיפוס, התופעה המרכזית של תקופת המיניות בילדות המוקדמת. הוא שוקל שני הסברים: שהתסביך קורס בשל האכזבות הכואבות שמשאלותיו הבלתי אפשריות נתקלות בהן, ושהוא חולף כשמועדו ההתפתחותי מגיע, כשם ששיני החלב נושרות כשהשיניים הקבועות צומחות. לדבריו שני ההסברים מתיישבים זה עם זה, והאירועים האישיים מגשימים תוכנית מולדת. אצל הבן הוא מאתר את הגורם המכריע בשלב הפאלי, שבו מוכר רק איבר המין הזכרי. איום הסירוס, שהאוננות מעוררת ושבתחילה אינו זוכה לאמון, משפיע בדיעבד לאחר שהילד ראה את איבר המין הנשי. מאחר ששתי דרכי הסיפוק האדיפלי, הפעילה והסבילה, היו עולות לו באובדן הפין, העניין הנרקיסיסטי באיבר גובר על ההשקעה הליבידינלית בהוריו. השקעות האובייקט ננטשות ובמקומן באה הזדהות. סמכות ההורים שהופנמה אל האני היא גרעין האני העליון (הסופר-אגו), השואל את חומרתו של האב ומנציח את איסור גילוי העריות, ואילו הנטיות הליבידינליות עוברות בחלקן דה-סקסואליזציה וסובלימציה ובחלקן מעוכבות במטרתן והופכות לרגשות רוך. כאן מתחילה תקופת החביון. במקרה האידיאלי התהליך הוא יותר מהדחקה: הוא שקול להריסתו ולביטולו של התסביך, ואילו תסביך שרק הודחק ממשיך להתקיים באופן לא מודע בסתמי (האיד) ועלול לפעול מאוחר יותר באופן פתוגני. אחר כך פונה פרויד לבת, שהתפתחותה נראית לו סתומה וחסרה. היא תופסת את היעדר הפין כסירוס שכבר בוצע, ולא כאיום. בהיעדר חרדת סירוס חסר לה מניע חזק להקמת האני העליון ולסיום הארגון הגניטלי הילדי, ואלה תלויים אצלה יותר בחינוך ובפחד מאובדן האהבה. תסביך האדיפוס שלה מגיע לשיאו במשאלה לקבל ילד מאביה, תחליף לפין, ודועך בהדרגה משום שמשאלה זו אינה מתממשת לעולם. פרויד מסיים בהסתייגות שהמהלך שתיאר אופייני אך אולי אינו היחיד האפשרי, ומציין שתאוריית טראומת הלידה של אוטו רנק מעוררת שאלה בדבר חרדת הסירוס, שאותה הוא דוחה לדיון אחר.