הבעיה הכלכלית של המזוכיזם

במאמרו משנת 1924 שואל פרויד כיצד ייתכן מזוכיזם כלל, אם החיים הנפשיים נשלטים בידי עיקרון העונג: אם כאב ואי-עונג חדלים להיות אותות אזהרה והופכים למטרות בפני עצמן, נדמה שהשומר על החיים הנפשיים משותק. תחילה הוא מתקן את העמדה שהציג בחיבורו מעבר לעיקרון העונג, שבו זיהה את עיקרון העונג עם עיקרון הנירוונה – הנטייה, בעקבות פכנר ובמונח שטבעה ברברה לואו, להפחית את העירור עד לאפס. מאחר שקיימים מתחים מענגים והרפיות שאינן מענגות, העונג והאי-עונג אינם יכולים להיות תלויים בכמות המתח בלבד, אלא בגורם איכותי כלשהו, אולי בקצב. מכאן הוא מציע סדרה: עיקרון הנירוונה מבטא את דחף המוות, עיקרון העונג הוא שינויו בידי הליבידו, ועיקרון המציאות הוא שינוי נוסף שמקורו בהשפעת העולם החיצוני. פרויד מבחין בשלוש צורות של מזוכיזם. המזוכיזם הארוגני, עונג בכאב, עומד ביסוד שתי האחרות. המזוכיזם הנשי, שאותו הוא מתאר מתוך הפנטזיות של גברים מזוכיסטים, מציב את הסובייקט בעמדת ילד חסר ישע ושובב, ובשכבה עמוקה יותר במצבים האופייניים לאישה: להיות מסורס, להיבעל או ללדת. המזוכיזם המוסרי הוא נורמה של התנהלות בחיים. המזוכיזם הארוגני נשען על עירור ליבידינלי נלווה ועל גורלו של דחף המוות: הליבידו מסיט חלק ניכר ממנו החוצה כדחף הרס, שחלקו משרת את המיניות כסדיזם, ואילו החלק הנותר בפנים, קשור ליבידינלית, הוא המזוכיזם הראשוני; סדיזם המופנה חזרה אל העצמי מוסיף עליו מזוכיזם משני. המזוכיזם הארוגני לובש את דמותו של כל שלב ליבידינלי, מן הפחד להיטרף ועד המשאלה להיות מוכה בידי האב. המזוכיזם המוסרי התרופף מקשרו למיניות: הסבל עצמו הוא העיקר, ולא מי שגורם לו. פרויד מוצא אותו בתגובה הטיפולית השלילית וברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מציע לכנות צורך בעונש. הוא מבחין בין הסדיזם המוגבר של העל-אני, שהוא בדרך כלל מודע, לבין המזוכיזם של האני, הנשאר סמוי ומבקש עונש מן העל-אני או מן הגורל. מאחר שהעל-אני נוצר מתוך דה-סקסואליזציה של תסביך אדיפוס, המזוכיזם המוסרי מחזיר את המוסר אל המיניות ומחייה את התסביך, ומפתה את האדם לפעול נגד טובתו. פרויד חותם בקביעה שדיכוי התוקפנות בידי התרבות מחזק את המצפון, ושאפילו ההרס העצמי אינו מתרחש בלי סיפוק ליבידינלי.