שיחות על גבול החלימה

"שיחות על גבול החלימה" (2001) מקבץ שמונה מסות של תומאס ה. אוגדן, רובן ראו אור תחילה בכתבי עת בין 1997 ל-2001, סביב שאלה אחת: כיצד יכול האנליטיקאי להקשיב לחיים הלא-מודעים שהוא והמטופל יוצרים יחד, ולדבר מתוכם. מסת הכותרת נשענת על מטפורות שהציג פרויד וממקמת בגבול שבין הלא-מודע לקדם-מודע שיחה מתמשכת שכל אחד מאיתנו מנהל עם עצמו, הנחווית כחלימה בשינה וכרוורי בערות. לפי אוגדן, הפסיכואנליזה היא צורה של קשר שנועדה להפוך את השיחה הזו לנשמעת יותר לשני המשתתפים, והחלומות והרוורי של הזוג שואבים מן השלישי האנליטי, חוויה לא-מודעת שהשניים בונים במשותף אך באופן א-סימטרי. "רוורי ומטפורה" מתאר את דרך עבודתו: הוא מכוון את עצמו לפי מה שמרגיש החי והממשי ביותר בפגישה, ורואה ברוורי שלו, היומיומי והפרטי לכאורה, מטפורות למה שמתרחש באופן לא-מודע בין השניים, ומדבר אל המטופל מתוכו במקום לדווח עליו. המסות הבאות מעבירות את ההקשבה הזו אל הלשון. "שאלה של קול", בקריאה בשירים של רוברט פרוסט ושל וולאס סטיבנס, רואה בקול את הדרך שבה עצמי מתעורר לחיים בדיבור, וקושרת את הצלילים הנלווים לדיבור האנליטי אל השלישי. "'המוזיקה של מה שקורה' בשירה ובפסיכואנליזה" מציבה קריאה צמודה בשיר של פרוסט לצד שעה אנליטית, ומסיטה את שאלת האנליטיקאי ממה פירושו של דבר אל מה בעצם מתרחש כאן. שתי מסות על אבל טוענות שהאבל אינו רק מובע אלא נעשה: הוא דורש מן האבל ליצור דבר מה ההולם את מלוא הקשר למה שאבד, ובכך הוא מחייה. האחת קוראת ב"פייר מנאר, מחבר הקיחוטה" וב"בורחס ואני" של חורחה לואיס בורחס; האחרת קוראת ב-"Clearances", האלגיה של שיימוס היני לאמו. "להשיב את הנפש לגוף" (Re-Minding the Body) מתאר אנליזה של גבר שהוזנח ונפגע מינית בילדותו, ובנה לעצמו שכלתנות-יתר הגנתית מול חוויה גופנית מפחידה. במהלך רגרסיה, שתי התערבויות ספונטניות עזרו לו לחוש חי יותר בגוף שיש בו נפש: קול הורי מגונן, והזמנה לדמיין את סצנת הפגיעה כשהאנליטיקאי נוכח בה כשלישי מעיד. הספר נחתם ב"לקרוא את ויניקוט", קריאה צמודה ב"התפתחות רגשית ראשונית" (1945), המציגה את ויניקוט ככותב הגדול של הפסיכואנליזה בשפה האנגלית, שסגנונו אינו נפרד מתוכן דבריו. המבקרים שיבחו את תשומת הלב של הספר ללשון ולשירה, וציינו חזרות מסוימות, בעיקר בעניין השלישי האנליטי, בין מאמרים שפורסמו תחילה בנפרד.