תרומות להכרת נפש הילד

קובץ תצפיות על עולמם הפנימי של ילדים, מתוך זכרונות ילדותה של שפילריין עצמה ומתוך שני ילדים, אוטו וואלי. את חרדת ילדותה, שהחלה במראה של שני חתלתולים שחורים זמן קצר אחרי שאביה הזהיר שהגורל יעניש אותה, היא מייחסת לא לסוגסטיה אלא למשאלתה הבוערת לברוא אדם חי כמו האל ולתפיסת הילד הנכסף כמחלה מסוכנת; אותו מקרה מראה כיצד העניין המדעי צומח מתוך הסקרנות המינית. אוטו, הקשור ברוך לאמו, פחד שיתקפו אותו מאחור וחלם על אישה זקנה; פליטת הפה של וואלי, שביקש מאמו לקרוא לו ״אבא״, מגלה יריבות עם אביו, ושפילריין מזהירה את האנליטיקאים שלא לתקן את דברי המטופל לפי שיקול דעתם. שלושת הילדים עסוקים באינטנסיביות בשאלות מיניות ושותפים לפחד מפני חטיפה; כמו החלום וכמו העמים הקדומים, הילד אינו מכיר ״או זה או זה״. בעקבות פרויד היא קובעת שהעונג הופך לחרדה בעקבות ההדחקה וגורם מזרז, ושההבדל בין המיני לבין הא-מיני הוא כמותי בלבד. הערות הסיום על שעונים ועל צעצועים, שהילדים הורסים ובונים מחדש, ועל פנטזיית שעון החול של מטופלת בוגרת מציגות פנטזיות מוות שהן בה בעת פנטזיות לידה.