ספר
קשב ופרשנות
Attention and Interpretation
״קשב ופרשנות״ (1970) הוא האחרון בארבעת הספרים התיאורטיים שכתב וילפרד ביון על החשיבה ועל השיטה הפסיכואנליטית, וכותרת המשנה שלו מציגה אותו כגישה מדעית לתובנה בפסיכואנליזה ובקבוצות. ביון פותח בערעור על המודל הרפואי: הרופא נשען על עדות החושים, ואילו המציאויות שהאנליטיקאי פוגש – חרדה, למשל – אין להן צורה, צבע או ריח, ואפשר לתפוס אותן רק באינטואיציה. את המציאות האחרונה של השעה האנליטית הוא מכנה O: האמת שאין לדעת אותה, הדבר כשלעצמו, שאפשר רק להיות אותו. הידיעה (K) מסוגלת לתאר את גלגוליו של O, אך טרנספורמציה ב-O משנה את מי שעובר אותה. כדי להיפתח ל-O על האנליטיקאי לוותר על זיכרון, על תשוקה ואף על הבנה, שכן כל אחד מהם ממלא את הנפש במה שכבר ידוע או מבוקש, ומסתיר את מה שמתהווה עכשיו. מצב ממושמע זה מכונה אצלו ״מעשה של אמונה״ (F), והוא קשור ל״יכולת השלילית״ שתיאר קיטס – היכולת לשהות באי-ודאות ובספק בלי לחתור בקוצר רוח אל עובדות והסברים. ביון מתאר את מעברו של האנליטיקאי מסבלנות, מצב הקרוב לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית שבו נסבלים אי-הקוהרנטיות ותחושת רדיפה, אל ביטחון, מצב הדומה לעמדה הדפרסיבית שבו מתגלה דפוס ואפשר לתת פרשנות. במחציתו השנייה של הספר ביון מרחיב את מודל המכל והמוכל אל היחסים שבין המיסטיקן או הגאון, נושא הרעיון החדש והמערער, לבין הממסד של הקבוצה, הנדרש גם לשמר את הרעיון וגם להתגונן מפניו. יחסים אלה עשויים להיות קומנסליים, סימביוטיים או טפיליים, ואותו דפוס עצמו קיים גם בין רגש למילים שאמורות להכיל אותו, כמו בגמגום המפרק את המילים. עוד טוען ביון כי מחשבה אמיתית אינה זקוקה לחושב, ואילו השקר זקוק לו, ודן בחווייתו של המטופל הפסיכוטי את המרחב הנפשי כחסר גבולות ואת ״הלא-דבר״ שנותר במקום שבו היה אובייקט. הספר נחתם בהבחנה בין שפה הבאה במקום פעולה או מחשבה לבין ״שפת ההישג״, שהיא עצמה פתח לצמיחה.
רעיונות מרכזיים
- למציאויות פסיכואנליטיות כמו חרדה אין צורה חושית, ולכן אין האנליטיקאי יכול להסתמך על דרכי התצפית של המודל הרפואי, ועליו לעבוד באמצעות אינטואיציה.
- O מסמן את המציאות האחרונה של השעה, שאין לדעת אותה אלא רק להיות אותה; טרנספורמציה ב-O שונה מטרנספורמציה בידיעה (K), מפני שהיא משנה את מי שעובר אותה.
- על האנליטיקאי לעבוד בלי זיכרון, בלי תשוקה ובלי הבנה, שכן אלה מרווים את הנפש ומטשטשים את מה שמתהווה בשעה.
- המצב הנפשי שנוצר כך הוא מעשה של אמונה (F), קרוב ליכולת השלילית של קיטס: שהייה בספק ובאי-ודאות בלי להיאחז בחופזה בעובדות ובהסברים.
- בכל שעה עובר האנליטיקאי מסבלנות, שבה הוא נושא אי-קוהרנטיות ותחושת רדיפה, אל ביטחון, כשמתגלה דפוס ונעשית אפשרית פרשנות; תנודה זו בנויה על דגם העמדות הפרנואידית-סכיזואידית והדפרסיבית.
- היחס בין המיסטיקן או הגאון לבין הממסד הוא יחס של מכל ומוכל: על הקבוצה להכיל רעיון חדש המאיים לנפץ אותה, והיא עשויה לשמר אותו, לעקר אותו מחיותו או להיהרס ממנו.
- יחסי מכל-מוכל עשויים להיות קומנסליים, סימביוטיים או טפיליים, ואותן צורות עצמן מופיעות גם בין רגש למילים שאמורות להכיל אותו, כמו בגמגום המפרק את הדיבור.
- מחשבה אמיתית אינה תלויה בחושב כדי להתקיים, ואילו השקר זקוק לחושב שימציא ויקיים אותו.
- בעיני המטופל הפסיכוטי המרחב הנפשי עשוי להיחוות כחסר גבולות, והיעדרו של אובייקט אינו נעשה למחשבה אלא נחווה כ״לא-דבר״ רודף.
- ביון מבחין בין שפה המשמשת תחליף למחשבה או לפעולה לבין ״שפת ההישג״, המכשירה את הקרקע לצמיחה.
מה הוא מראה
- 1962
וילפרד ביון הצגת מכיל–מוכל
שורטט ב"ללמוד מן הניסיון" (1962), קיבל את הסימן ♀♂ ב"יסודות הפסיכואנליזה" (1963) והורחב לפרט ולקבוצה ב"קשב ופרשנות" (1970).
- 1965
וילפרד ביון הצגת O
הוצג ב"טרנספורמציות" (1965); העמדה של התקרבות אל O בלי זיכרון ובלי תשוקה מוצגת ב"קשב ופרשנות" (1970).
גלריה
כריכת התרגום העברי של ספרו של וילפרד ביון "קשב ופרשנות", בתרגומו של אמיר עצמון (תולעת ספרים, 2018)