קשב ופרשנות

״קשב ופרשנות״ (1970) הוא האחרון בארבעת הספרים התיאורטיים שכתב וילפרד ביון על החשיבה ועל השיטה הפסיכואנליטית, וכותרת המשנה שלו מציגה אותו כגישה מדעית לתובנה בפסיכואנליזה ובקבוצות. ביון פותח בערעור על המודל הרפואי: הרופא נשען על עדות החושים, ואילו המציאויות שהאנליטיקאי פוגש – חרדה, למשל – אין להן צורה, צבע או ריח, ואפשר לתפוס אותן רק באינטואיציה. את המציאות האחרונה של השעה האנליטית הוא מכנה O: האמת שאין לדעת אותה, הדבר כשלעצמו, שאפשר רק להיות אותו. הידיעה (K) מסוגלת לתאר את גלגוליו של O, אך טרנספורמציה ב-O משנה את מי שעובר אותה. כדי להיפתח ל-O על האנליטיקאי לוותר על זיכרון, על תשוקה ואף על הבנה, שכן כל אחד מהם ממלא את הנפש במה שכבר ידוע או מבוקש, ומסתיר את מה שמתהווה עכשיו. מצב ממושמע זה מכונה אצלו ״מעשה של אמונה״ (F), והוא קשור ל״יכולת השלילית״ שתיאר קיטס – היכולת לשהות באי-ודאות ובספק בלי לחתור בקוצר רוח אל עובדות והסברים. ביון מתאר את מעברו של האנליטיקאי מסבלנות, מצב הקרוב לעמדה הפרנואידית-סכיזואידית שבו נסבלים אי-הקוהרנטיות ותחושת רדיפה, אל ביטחון, מצב הדומה לעמדה הדפרסיבית שבו מתגלה דפוס ואפשר לתת פרשנות. במחציתו השנייה של הספר ביון מרחיב את מודל המכל והמוכל אל היחסים שבין המיסטיקן או הגאון, נושא הרעיון החדש והמערער, לבין הממסד של הקבוצה, הנדרש גם לשמר את הרעיון וגם להתגונן מפניו. יחסים אלה עשויים להיות קומנסליים, סימביוטיים או טפיליים, ואותו דפוס עצמו קיים גם בין רגש למילים שאמורות להכיל אותו, כמו בגמגום המפרק את המילים. עוד טוען ביון כי מחשבה אמיתית אינה זקוקה לחושב, ואילו השקר זקוק לו, ודן בחווייתו של המטופל הפסיכוטי את המרחב הנפשי כחסר גבולות ואת ״הלא-דבר״ שנותר במקום שבו היה אובייקט. הספר נחתם בהבחנה בין שפה הבאה במקום פעולה או מחשבה לבין ״שפת ההישג״, שהיא עצמה פתח לצמיחה.