מתווה של אינטרסובייקטיביות: התפתחות ההכרה

במאמרה משנת 1990 בכתב העת Psychoanalytic Psychology טוענת ג'סיקה בנג'מין שהתאוריה הפסיכואנליטית של העצמי זקוקה לממד אינטרסובייקטיבי לצד הממד התוך-נפשי. לפי תפיסתה ההתפתחות מתקדמת בשני קווים משלימים: הפנמתם של יחסי האובייקט, ומסלול נפרד שבו הילד רוכש בהדרגה את היכולת להכיר באדם האחר כסובייקט בזכות עצמו, יכולת הכרוכה בכוונון ובסובלנות לשוני. בבחינת תהליך ההתמיינות בשנתיים הראשונות לחיים היא קוראת מחדש את תת-שלב ההתקרבות מחדש של מאהלר כמאבק על הכרה, שתוצאתו אינה רק קביעות האובייקט אלא ראשיתה של היכולת להכיר בסובייקטיביות של אחר, ונשענת על תיאורו של ויניקוט את השימוש באובייקט: הישרדותו של האחר את ההרס היא שמאפשרת למצוא אותו כממשי וכחיצוני. ההכרה היא אפוא מתח בין הצבת העצמי לבין ההכרה באחר, מתח שעלול לקרוס לכדי שליטה; וההתמיינות אינה היפרדות גרידא אלא שבר ותיקון מתמשכים של ההדדיות, תפיסה המותירה מקום לפנטזיה ולתוקפנות בתאוריה התייחסותית של העצמי. המאמר נדפס שוב בשם "Recognition and Destruction: An Outline of Intersubjectivity".