מעשי רצון: חייו ויצירתו של אוטו ראנק

"מעשי רצון: חייו ויצירתו של אוטו ראנק" (ניו יורק: Free Press, ‏1985; מהדורה חדשה עם הקדמה נוספת בהוצאת אוניברסיטת מסצ'וסטס, 1993) היא הביוגרפיה שכתב הפסיכיאטר האמריקני א' ג'יימס ליברמן על אוטו ראנק (1884–1939), הראשונה שמקיפה את חייו ואת מפעלו כולם. בהסתמך על היומן שכתב ראנק בנעוריו, על התכתבויותיו ועל כתביו, מבקש ליברמן להשיב את מקומו של מי שהיה בשעתו הקרוב ביותר לפרויד מבין תלמידיו הצעירים, ולימים הוצג באור שלילי בהיסטוריות המקובלות של הפסיכואנליזה או נמחק מהן. הספר מלווה את ראנק מבית עני בווינה, דרך נעורים של לימוד עצמי – ניטשה ותרבות וינה של סוף המאה – ועד לפגישתו עם פרויד, שאליו הביא את כתב היד של חיבורו על האמן. הוא מתאר את שנותיו כמזכיר "חברת יום רביעי הפסיכולוגית", את הדוקטורט שלו, את מחקריו על המיתוס, על הגיבור ועל מוטיב גילוי העריות, את עבודתו כעורך וכמו״ל, ואת מקומו בין שבעת נושאי הטבעות של הוועד הסודי של פרויד, כולל יריבותו עם ארנסט ג'ונס. הפרקים שבמרכז משחזרים את המשבר של 1923–1926: עבודתו של ראנק עם שנדור פרנצי על טיפול אקטיבי הממוקד ביחסים, פרסום "טראומת הלידה", מחלת הסרטן של פרויד, התפרקות הוועד ותנודותיו של פרויד בין קבלה לדחייה, עד שראנק עזב את וינה. ליברמן רואה בפרידה הזאת היפרדות אינטלקטואלית ודרמה של אב ובן, ולא תוצאה של מחלת נפש; במבוא, בסעיף שכותרתו "תולדותיה של דיבה", הוא חולק על התיאור של ראנק כאדם מעורער, שנעשה מקובל בעקבות הספר של ג'ונס. הפרקים המאוחרים מלווים את שנותיו העצמאיות של ראנק בפריז ובארצות הברית: הפסיכולוגיה שלו של הרצון ושל היצירה, תפיסתו את הנוירוטי כאמן שנכשל, "אמנות ואמן", עבודתו עם אנאיס נין, שהייתה תחילה מטופלת שלו ואחר כך עוזרתו, תרפיית הרצון שלו – המתמקדת ביחסים שבכאן ועכשיו ובקביעת מועד לסיום הטיפול – הוראתו בבית הספר לעבודה סוציאלית של פנסילבניה, החרם שהטיל עליו הממסד הפסיכואנליטי, ומותו בניו יורק ב-1939, חודש אחרי פרויד. האפילוג ממקם את ראנק בתולדות הרעיונות, כמבשר של הטיפולים ההתייחסותיים, ההומניסטיים והאקזיסטנציאליסטיים, וכמי שהשפיע על סופרים והוגים כמו נין, הנרי מילר, פול גודמן ומקס לרנר.