פסיכופתולוגיה מתוקנת של הפסיכוזות והפסיכונוירוזות

המאמר, שראה אור ב־1941 בכתב העת International Journal of Psycho-Analysis ונאסף אחר כך בקובץ Psychoanalytic Studies of the Personality (1952), הוא הניסיון השיטתי הראשון של רונלד פיירברן לנסח פסיכופתולוגיה המושתתת על יחסי אובייקט, בהמשך לעבודתו על המצבים הסכיזואידיים. נקודת המוצא שלו היא ביקורת על תורת השלבים הליבידינליים של קרל אברהם, שהייתה אז המסגרת המקובלת: לטענתו, האזורים הארוגניים הם רק ערוצים שהליבידו עובר בהם בדרכו אל האובייקט, והליבידו עצמו מחפש אובייקט ולא עונג. לכן לא העמדה הליבידינלית קובעת את היחס לאובייקט, אלא היחס לאובייקט הוא שקובע את העמדה הליבידינלית. את ההתפתחות הוא מתאר כמעבר מתלות אינפנטילית – הזדהות ראשונית עם אובייקט שעדיין אינו נבדל מן העצמי, ועמדה של לקיחה ובליעה שמושאה הטבעי הוא השד – אל תלות בוגרת, יחס של נתינה ולא רק של לקיחה בין עצמי לבין אובייקט נפרד ממנו. ביניהן מצוי שלב מעבר, שבו ניטש מאבק בין השאיפה להיפרד מן התלות האינפנטילית לבין הנטייה להיאחז בה. שני המצבים הבסיסיים של הפסיכופתולוגיה נעוצים בתלות האינפנטילית: המצב הסכיזואידי בשלב האוראלי המוקדם, שבו האהבה עצמה נחווית כהרסנית, והמצב הדפרסיבי בשלב האוראלי המאוחר, שבו השנאה מאיימת להרוס את האובייקט האהוב. ארבעת המצבים הקלאסיים – האובססיבי, הפרנואידי, ההיסטרי והפובי – אינם בעיניו נסיגה לנקודות קיבעון, אלא טכניקות של שלב המעבר, המתמודדות עם האובייקט המקובל ועם האובייקט הנדחה על ידי מיקומם בפנים או בחוץ, ותכליתן להגן מפני המצבים הסכיזואידי והדפרסיבי העמוקים יותר.