אישיות
סטיבן מיטשל
פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי אמריקני, הדמות המרכזית בייסוד הפסיכואנליזה ההתייחסותית. הוא הוכשר במכון ויליאם אלנסון ווייט וכתב עם ג'יי גרינברג את 'יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית' (1983), שמיין את התאוריות הפסיכואנליטיות למודל הדחף ולמודל ההתייחסותי. ב'מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה' (1988) חיבר את הפסיכואנליזה הבין-אישית, תאוריית יחסי האובייקט הבריטית ופסיכולוגיית העצמי סביב רעיון המטריצה ההתייחסותית, שלפיו היחסים עם הזולת, ולא הדחפים, הם חומר היסוד של החיים הנפשיים. הוא ייסד ב-1990 את כתב העת Psychoanalytic Dialogues ואת סדרת הספרים Relational Perspectives, וסייע בהקמת המסלול ההתייחסותי בתוכנית הבתר-דוקטורט של אוניברסיטת ניו יורק; האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, שנוסד ב-2001 לאחר מותו בטרם עת, צמח מתוך עבודתו.
רעיונות
- 1983 הצגת פסיכואנליזה התייחסותית
מיטשל וג'יי גרינברג השתמשו לראשונה במונח "התייחסותי" כשם למשפחה של תאוריות בספרם מ-1983. מיטשל הפך אותו אחר כך לשמה של אסכולה: באינטגרציה שערך ב-1988, בכתב העת Psychoanalytic Dialogues (1990), בסדרת הספרים Relational Perspectives ובמסלול ההתייחסותי בתוכנית הפוסט-דוקטורט של אוניברסיטת ניו יורק.
- 1983 הצגת מודל הדחף והמודל ההתייחסותי
יחד עם גרינברג שרטט מיטשל את הקו בין תאוריות שבהן היחסים עם אחרים משרתים את הדחפים לבין תאוריות שבהן היחסים קודמים. חלוקה זו הייתה למסגרת המכוננת של האסכולה ההתייחסותית.
- 1988 הצגת מטריצה התייחסותית
בספרו מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה העמיד מיטשל את המטריצה ההתייחסותית (העצמי, האחר והמרחב שביניהם) כמבנה המרכזי של הנפש, במקום הדחף. באמצעותה שילב את התאוריה הבינאישית, את יחסי האובייקט הבריטיים ואת פסיכולוגיית העצמי.
- 1988 הצגת מודל הקונפליקט ההתייחסותי
המודל של מיטשל עצמו לקונפליקט: ההתנגשות היא בין קשרים ונאמנויות, ולא בין דחפים להגנות. הוא הציב אותו מול תאוריית קונפליקט הדחפים ומול תאוריית העיכוב ההתפתחותי גם יחד.
השפעה
קרבה
- 1983 בשיתוף עם ג'יי גרינברג
שניהם התכשרו במכון וויליאם אלנסון וויט וכתבו יחד את יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית (1983), הסקירה ההשוואתית שניסחה את מודל הדחף ואת המודל ההתייחסותי. מאוחר יותר נפרדו דרכיהם בשאלה אם עדיין יש מקום לדחף.
- 1999 בשיתוף עם לואיס ארון
ארון פעל לצד מיטשל בקבוצה ההתייחסותית בניו יורק. שניהם היו ממייסדי כתב העת Psychoanalytic Dialogues, ויחד ערכו את פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (1999), קובץ המאמרים המכוננים של האסכולה.
- בהשפעת הארי סטאק סאליבן
מיטשל התכשר במסורת הבינאישית במכון וויט, שסאליבן היה ממייסדיו. התאוריה הבינאישית של סאליבן היא אחד משני השורשים של המודל ההתייחסותי שתיארו הוא וגרינברג, ואחד החוטים שהאינטגרציה שלו מ-1988 מאחדת.
- בהשפעת רונלד פיירברן
תפיסתו של פרברן שהליבידו מחפשת אובייקט ולא הנאה היא אבן פינה של המודל ההתייחסותי. בספרו התייחסותיות פיתח מיטשל את רעיונו של פרברן על עצמי המורכב מתצורות רבות של עצמי-אחר פנימיות.
- בהשפעת הנס לאוולד
בספרו האחרון, התייחסותיות, שאב מיטשל מתיאורו של לואוולד את האחדות הראשונית הבלתי מובחנת של תינוק ואם. הוא קרא את לואוולד כגשר בין תאוריית הדחף לבין החשיבה ההתייחסותית.
- בהשפעת ג'ון בולבי
הספר התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות שואב מתאוריית ההתקשרות של באולבי. מיטשל ראה בה עדות לכך שהצורך בקשר הוא ראשוני ואינו נגזר מן הדחפים.
חיבורים
- 1983
יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית
ספרם של ג'יי ר. גרינברג וסטיבן א. מיטשל, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב־1983, משווה בין התאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות לפי שאלה אחת: היכן כל אחת מהן ממקמת את יחסיו של האדם עם הזולת. המחברים מבחינים בין שני מודלים יסודיים. במודל הדחף/מבנה, שמקורו בפרויד, היחסים עם אחרים נוצרים ומעוצבים מתוך הצורך בסיפוק הדחפים. במודל היחסים/מבנה (המודל ההתייחסותי), היחסים הם ראשוניים ואינם ניתנים לרדוקציה לדבר בסיסי יותר. הספר קורא את הפסיכואנליזה הבין־אישית של הארי סטאק סאליבן ואת תאוריות יחסי האובייקט הבריטיות של מלאני קליין, פיירברן, ויניקוט וגאנטריפ כחלופות רדיקליות לתאוריית הדחפים. את פסיכולוגיית האגו של הרטמן, מאהלר, ג'ייקובסון וקרנברג הוא קורא כאסטרטגיה של התאמה, המרחיבה את תאוריית הדחפים כך שתכלול גם את יחסי האובייקט. קוהוט וסנדלר מוצגים כאסטרטגיות של מודל מעורב, המשלבות יסודות משני המודלים. הפרק האחרון מתחקה אחר הפער בין שני המודלים בוויכוחים על אבחנה ועל הטכניקה הקלינית.
- 1988
מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה
"מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה", שראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד ב-1988, הוא ניסיונו של סטיבן א' מיטשל לעשות סדר בתחום שנראה לו מפוצל בין תיאוריות מתחרות. הספר נשען על ההבחנה שהוא וג'יי גרינברג שרטטו בספרם "יחסי אובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית" בין מודל הדחף, שבו היחסים עם הזולת נובעים מן החתירה לסיפוק הדחפים ומעוצבים על ידה, לבין המודלים ההתייחסותיים, שבהם היחסים עצמם הם ראשוניים ובלתי ניתנים לרדוקציה. מיטשל טוען שמודל הדחף מיצה את תועלתו, ושאת המסורות ההתייחסותיות, שפותחו חלקים-חלקים בידי כותבים שלעתים רחוקות הכירו בהנחות המשותפות להם, אפשר לשזור למודל אחד של קונפליקט התייחסותי: הפסיכואנליזה הבין-אישית, תיאוריית יחסי האובייקט הבריטית, פסיכולוגיית העצמי והפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית. במודל זה הנפש משוקעת במטריצה התייחסותית בעלת שלושה ממדים: העצמי, האחר והמרחב שביניהם. במונחים אלה הספר חושב מחדש על המיניות, האינפנטיליזם והנרקיסיזם, על השפעת החוויה המוקדמת, על היחס בין עבר להווה, על השזירה של אשליה ומציאות, על מקומו של הרצון, על החזרה על חוויות כואבות ועל טבעו של המצב האנליטי ושל השינוי באנליזה.
- 1993
בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" (BasicBooks, 1993) טוען סטיבן א. מיטשל שהמסירות של התחום למייסדו הסתירה עד כמה השתנתה הפסיכואנליזה מאז פרויד, והוא מתאר דיסציפלינה שחורגת מגבולותיה של תיאוריית הדחפים הפרוידיאנית. האנליזה הקלאסית מעמידה במרכז את הקונפליקטים של המטופל סביב דחפים מיניים ותוקפניים, כקונפליקטים המתרחשים בתוכו. הגישה של מיטשל, שאותה הוא מדגים במקרים קליניים, מתייחסת למשאלות ולצרכים של שני המשתתפים, המטופל והאנליטיקאי. היא רואה במתחים שבין התקוות והפחדים של שניהם, ובדרכים שבהן הם מעובדים, את האמצעי לשינוי הטיפולי. הספר נשען על תיאוריות של יחסי אובייקט, על פסיכולוגיית העצמי ועל הפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית, ומציג את התהליך האנליטי כתהליך אישי ובין-אישי בעת ובעונה אחת. הוא קושר בין שתי תמורות בתחום: תמורה תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה המטופל צריך, ותמורה מטא-תיאורטית, הסובבת סביב השאלה מה האנליטיקאי יודע, ונוגעת לסמכותו בתפיסה קונסטרוקטיביסטית של המצב האנליטי. עוד מתאר הספר כיצד העצמי הפך למושג המרכזי שבאמצעותו הפסיכואנליזה העכשווית עוסקת בשאלת המשמעות, ובוחן את העצמי כמרובה וכרציף כאחד.
- 1995
פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית
"פרויד ומעבר לו" מאת סטיבן א' מיטשל ומרגרט ג' בלאק (BasicBooks, 1995) הוא סקירה מבואית של החשיבה הפסיכואנליטית שלאחר פרויד, הפונה הן לאנשי מקצוע והן לקוראים המתעניינים בפסיכואנליזה כשיטת טיפול וכיצירה תרבותית. הספר יוצא מן ההבחנה שרעיונותיו של פרויד הפכו לחלק מאוצר המילים הפסיכולוגי היומיומי, בעוד שהפסיכואנליזה עצמה השתנתה מאוד בעשורים שלאחריו, ומציג כל אסכולה מרכזית דרך הוגיה הבולטים: פרויד והמסורת הקלאסית, פסיכולוגיית האגו, הארי סטאק סאליבן והפסיכואנליזה הבין-אישית, מלאני קליין והקלייניאנים בני זמננו, פיירברן, ויניקוט ואסכולת יחסי האובייקט הבריטית, אריקסון וקוהוט על זהות ועצמי, והרוויזיוניסטים הפרוידיאנים קרנברג, שייפר, לוואלד ולאקאן. הספר ממקם את תרומתו של כל הוגה בתולדות הרעיונות הפסיכואנליטיים וממחיש את התיאוריות בדוגמאות קליניות. שני הפרקים החותמים עוסקים במחלוקות עכשוויות בתיאוריה ובטכניקה. תרגום עברי מאת עמית פכלר, בעריכה מדעית ובהקדמה של מאיר ברגר, ראה אור בהוצאת תולעת ספרים ב-2006.
- 1997
ספרו של סטיבן א. מיטשל משנת 1997, שראה אור בסדרה Relational Perspectives, בוחן את הפסיכואנליזה לאחר המעבר ממודל של אדם אחד, הממוקד בנפש היחיד, לתפיסה דו-אישית, אינטראקטיבית והתייחסותית של המצב האנליטי. משעה שהאנליטיקאי נתפס כמשתתף באינטראקציה, אי אפשר עוד להימנע מהשפעתו על המטופל. הספר שואל כיצד יוכל האנליטיקאי לשמור על האוטונומיה ועל השלמות של המטופל, כאשר הוא עצמו מעצב את התהליך במידה כה רבה. מיטשל מציע מסגרת ביקורתית ומשווה למגוון המושגים שהוצעו בשנים האחרונות לתיאור המתרחש בין האנליטיקאי לאנליזנד. הוא נשען על המסורת הבין-אישית ועל המסורת הקלייניאנית, על תיאוריית יחסי האובייקט ועל החשיבה הפרוידיאנית בת זמננו. בעזרת בעיית ההשפעה כחוט מנחה הוא בוחן מחדש את הפעולה הטיפולית של הפסיכואנליזה, את אידיאלי האנונימיות והנייטרליות, את כוונותיו של האנליטיקאי, את טיבם של הידע והסמכות האנליטיים ואת השאלות הקליניות שמעוררים מגדר ונטייה מינית באקלים פוסט-מודרני. הספר נחתם בסינתזה אישית.
הצגת כל ה־7 הצגת פחות
- 1999
פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת
"פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת" (The Analytic Press, 1999) הוא הכרך ה-14 בסדרת Relational Perspectives. סטיבן א. מיטשל ולואיס ארון מקבצים בו שבעה-עשר מאמרים, שאותם הם מציגים כטקסטים המכוננים של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. לפי תיאור ההוצאה, הכרך מוצב על רקע תמורה רחבה שעברה הפסיכואנליזה האמריקאית בחמש-עשרה השנים שקדמו לו. בתחום התיאוריה פנה התחום מן הניסוחים הקלאסיים, הנטועים בתיאוריית הדחפים של פרויד, אל מודלים של הנפש ושל ההתפתחות המבוססים על יחסי אובייקט. בתחום הקליני פנה מעקרונות הנייטרליות, ההתנזרות והאנונימיות הקלאסיים אל תפיסה אינטראקטיבית של המצב האנליטי, שבמרכזה הקשר האנליטי וזרמי הרגש ההדדיים שבו. הספר מייחס תמורות אלה לקבוצת אנליטיקאים שביקשו לשלב בין הפסיכואנליזה הבין-אישית, תיאוריות יחסי האובייקט הבריטיות והפמיניזם הפסיכואנליטי. הם מעולם לא הכריזו על עצמם כאסכולה, אך יצרו מסורת מובחנת ורבת השפעה של חשיבה ושל עבודה קלינית. בין הכותבים: אייגן, הופמן, שטרן, צ'ודורוב, גרינברג, מיטשל, בנג'מין, גנט, ארון, דייוויס ופרולי, האריס, פייזר, סטולורו ואטווד, ברומברג, רניק, ספצאנו ואוגדן. בין הנושאים שבהם הם עוסקים: הסובייקטיביות של האנליטיקאי והאופן שבו המטופל חווה אותה, הכרה ואינטרסובייקטיביות, חוויה לא-מנוסחת, נרקיסיזם, מזוכיזם והתמסרות, דיסוציאציה בטיפול בבוגרים שנפגעו מהתעללות מינית בילדותם, מגדר, פרדוקס והשלישי האנליטי. העורכים פותחים כל מאמר בהקדמה הממקמת אותו בהקשרו ההיסטורי, וכל כותב מוסיף אחרית דבר חדשה על התפתחות חשיבתו מאז. תרגום עברי של הספר ראה אור ב-2013.
- 2000
התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות
ספרו האחרון של סטיבן א. מיטשל, שראה אור בהוצאת Analytic Press בשנת 2000, חודשיים לפני מותו. הספר מלכד את הרעיונות שמרכיבים את התפיסה ההתייחסותית של החוויה האנושית. הוא משרטט את צמיחתה של הפרספקטיבה ההתייחסותית בפסיכואנליזה דרך עבודתם של הנס לוואלד, רונלד פיירברן, ג'ון בולבי והארי סטאק סאליבן, שגישותיהם מתכנסות אל ההתייחסותיות הבסיסית של הנפש. החלק הראשון, "מרוחות רפאים לאבות קדמונים", קורא את החזון הפסיכואנליטי של לוואלד דרך רעיונותיו על שפה ומציאות ועל דחפים ואובייקטים. החלק השני, "רמות של ארגון", מציג היררכיה אינטראקציונית של ארבעה אופני התייחסות: מה שאנשים עושים זה עם זה בפועל, חדירות רגשית, תצורות של עצמי-אחר ואינטרסובייקטיביות. בעזרת היררכיה זו הוא בוחן את תורת ההיקשרות, את מושג חיפוש האובייקט של פיירברן ואת האינטרסובייקטיביות ביחסים האנליטיים. בהסתמך על תורת ההיקשרות, על תורת האינטרסובייקטיביות ועל תורת המערכות, מיטשל מצדד בעמדה קלינית המאזנת בין היענותו של האנליטיקאי לבין איפוק אחראי, בין ביטוי עצמי לבין ריסון.
הערות שוליים
- יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית1983מקור לקשר
- מושגים התייחסותיים בפסיכואנליזה: אינטגרציה1988מקור לקשר
- תקווה ופחד בפסיכואנליזה1993מקור לקשר
- התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות2000מקור לקשר
- פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת1999מקור לקשר