ג'ון בולבי

בולבי נולד בלונדון ב־26 בפברואר 1907, הרביעי מבין שישה ילדים במשפחה מן המעמד הבינוני־הגבוה. אביו, סר אנתוני בולבי, היה המנתח של בית המלך. כמקובל במעמדם, גודלו הילדים בידי אומנת בחדר ילדים נפרד, ואת אמם ראו כשעה ביום, אחרי שעת התה. המטפלת שטיפלה בו בעיקר בשנותיו הראשונות עזבה כשהיה כמעט בן ארבע, ולימים השווה בולבי את עזיבתה לאובדן אם. במלחמת העולם הראשונה שירת אביו בצבא ושב הביתה רק פעם או פעמיים בשנה. בגיל שבע נשלח בולבי לפנימייה; מ־1915 למד באברלי הול. משם המשיך למכללה הימית בדרטמות׳ (1921–1924), ושנה נוספת עשה בים על סיפון HMS Royal Oak.

מ־1925 עד 1928 למד מדעי הטבע בטריניטי קולג׳ בקיימברידג׳, שם התעניין בפסיכולוגיה התפתחותית, ובשנתו האחרונה פנה לפסיכולוגיה. אביו כיוון אותו לרפואה, אך לפני שפנה אליה לימד בולבי, תחילה בבדיילס ואחר כך, מחג המולד 1928, בפריורי גייט, בית ספר לילדים מופרעים. לימים תיאר את החודשים שבילה שם כבעלי הערך הרב ביותר בחייו.

ב־1929 נכנס בולבי לבית הספר לרפואה של בית החולים יוניברסיטי קולג׳ בלונדון. במקביל החל את הכשרתו במכון לפסיכואנליזה, באנליזה אצל ג׳ואן ריווייר. הוא הוסמך לרפואה ב־1933, ואת השנים 1933–1934 עשה בבית החולים מודסלי, שם חקר את דפוסי האישיות הקודמים להתמוטטות פסיכוטית ונוירוטית. אחר כך מילא משרות ברפואה פסיכולוגית בבית החולים יוניברסיטי קולג׳, ומ־1937 עד 1940 במרפאה הלונדונית להדרכת ילדים.

הוא נעשה חבר שותף בחברה הפסיכואנליטית הבריטית ב־1937 וחבר מן המניין ב־1939. בשנים 1938–1939 הדריכה אותו מלאני קליין באנליזה של ילד. בטיפול בילד בן שלוש הדגישה קליין את הפנטזיות של הילד על אמו, ואילו בולבי ביקש לתת את הדעת על תולדותיו הממשיות של הקשר. ההבדל הזה בישר את המחלוקת המאוחרת שלו עם ההדגשה הקלייניאנית על הפנטזיה הלא־מודעת. ב־1938 נישא לאורסולה לונגסטאף, ונולדו להם ארבעה ילדים.

בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה החל בולבי לעבוד על ארבעים וארבעה גנבים צעירים: אופיים וחיי ביתם². המחקר ראה אור ב־International Journal of Psycho-Analysis ב־1944 ויצא מחדש כמונוגרפיה ב־1946. הוא השווה ארבעים וארבעה ילדים שגנבו לארבעים וארבעה ילדים בקבוצת ביקורת. שבעה עשר מן הגנבים עברו בילדותם המוקדמת פרידה ממושכת מאמם, לעומת שניים בלבד מקבוצת הביקורת. לשנים עשר מתוך ארבעה עשר הגנבים שבולבי סיווג כבעלי אופי "נטול חיבה" היה רקע כזה. בחיבורה על מקורות התאוריה, מקורותיה של תאוריית ההתקשרות³, מוצאת אינגה ברת׳רטון את אחד משורשיה בעבודה זו במרפאות ההדרכה לילדים, ובשכנועו של בולבי שחוויות ממשיות של אובדן וחסך מעצבות את האישיות.

מ־1940 עד 1945 שירת בולבי כפסיכיאטר בחיל הרפואה המלכותי של הצבא הבריטי, בדרגה זמנית של לוטננט־קולונל. חלק ניכר מעבודתו עסק במיון קצינים. המחקר הזה הזין את ועדות המיון של משרד המלחמה והפגיש אותו עם אנשי קליניקת טביסטוק. מ־1944 עד 1947 היה גם מזכיר ההכשרה של החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ושם סייע לבנות את שתי תוכניות ההכשרה המקבילות שלה.

לאחר המלחמה נעשה סגן מנהל קליניקת טביסטוק. מ־1946 עד 1972 היה פסיכיאטר יועץ לפסיכיאטריה של הילד והמשפחה בקליניקת טביסטוק ובמכון טביסטוק ליחסי אנוש, ועד 1968 עמד בראש המחלקה לילדים שלה. ב־1948 הקים שם יחידת מחקר. אחד מחבריה, ג׳יימס רוברטסון, תיעד את תגובותיהם של ילדים צעירים שהופרדו מהוריהם בבתי חולים ובפעוטונים פנימייתיים. סרטו של רוברטסון משנת 1952, A Two-Year-Old Goes to Hospital, סייע להניע מאבק לשינוי כללי הביקור בבתי החולים. כשהוקרן הסרט בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית באותה שנה, ייחסו האנליטיקאים את מצוקת הילד לפנטזיות לא־מודעות ולא לפרידה עצמה. בולבי אימץ את שיטת התצפית הנטורליסטית של רוברטסון.

ב־1950 הצטרפה מרי איינסוורת׳ לצוות. השותפות נמשכה, בעיקר בהתכתבות, גם לאחר שמחקריה הובילו אותה לאוגנדה ואחר כך לבולטימור, והחזיקה מעמד עד מותו של בולבי.

ב־1949 הזמין ארגון הבריאות העולמי את בולבי לכתוב דוח על בריאות הנפש של ילדים חסרי בית באירופה שלאחר המלחמה, ומ־1950 שימש יועץ הארגון לבריאות הנפש. הוא ביקר בצרפת, בהולנד, בשוודיה, בשווייץ, בבריטניה ובארצות הברית, וב־1951 פרסם את "הטיפול האימהי ובריאות הנפש". טענתו המרכזית של הדוח הייתה שהתינוק והפעוט צריכים לחוות "קשר חם, אינטימי ורציף" עם האם או עם תחליף אם קבוע. הדוח הציע את המונח חסך אימהי כמדויק יותר מן המונח "בית שבור", וציין שהחסך עשוי להיות חלקי או, כמו במוסדות רבים, כמעט מוחלט.

הדוח אסף שלושה סוגי עדויות. הראשון היה תצפית ישירה בילדים צעירים, בעבודותיהם של רנה שפיץ וקתרין וולף, של ויליאם גולדפרב, של דורותי ברלינגהם ואנה פרויד, ושל אחרים. השני היה מחקרים רטרוספקטיביים, ובהם מחקרו של בולבי עצמו על הגנבים, והשלישי מחקרי מעקב. על סמך אלה טען הדוח, באנלוגיה לאדמת ולוויטמין D, לקיומן של תקופות קריטיות בהתפתחות הרגשית. לפי תיאורו, הילד יוצר קשר עם אם מזוהה עד גיל חצי שנה בערך וזקוק לה כבת לוויה הנוכחת תמיד עד גיל שלוש בערך, וטיפול אימהי שמתחיל אחרי גיל שנתיים וחצי בערך תועלתו מועטה.

הדוח הסיק שילדים מתפתחים טוב יותר בבתים רעים מאשר במוסדות טובים, ושילדים שגדלו בחסך עלולים להפוך להורים הגורמים חסך לילדיהם. הוא המליץ על סיוע למשפחות כדי שיוכלו להישאר יחד, על אימוץ מוקדם, על אומנה מפוקחת, על בתים קטנים דמויי משפחה ועל אשפוז אמהות יחד עם ילדיהן שמתחת לגיל שלוש. עוד העיר שם: "לחכות לוודאות פירושו לחכות לנצח".

המפנה התאורטי של בולבי בא בסדרת מאמרים שהציג בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית בין 1957 ל־1959. הראשון שבהם, טבעו של קשר הילד לאמו⁴, הוצג בגרסה מקוצרת ב־1957 וראה אור ב־1958. המאמר שקל ארבעה הסברים לקשר. לפי הראשון, תאוריית "אהבת המזווה" (cupboard love), הקשר הוא דחף משני הנובע מסיפוק הצרכים הגופניים. שלושת האחרים מניחים צורך ראשוני: לינוק מן השד, להיאחז באדם, או לשוב אל הרחם. לפי קריאתו, פרויד, אנה פרויד, שפיץ ורוב האנליטיקאים האחרים ראו בקשר דבר משני, וקליין נעה בין העמדות. אסכולת בודפשט של אימרה הרמן ושל מיכאל ואליס בלינט, יחד עם איאן סאטי, התקרבו יותר מכולם להשקפתו.

במקום זאת הציע שהקשר בנוי מתגובות אינסטינקטואליות רכיביות. היניקה, ההיאחזות, ההליכה בעקבות האם, הבכי והחיוך מבשילים במהלך השנה הראשונה ומתמקדים באם, המספקת את התנאים המביאים אותם לסיומם; משהם משתלבים זה בזה, הם מרכיבים את "התנהגות ההיקשרות". המודל הלך בעקבות היצרים החלקיים של תאוריית המיניות של פרויד, אך נוסח במונחים אתולוגיים ולא כפריקה של אנרגיה. בולבי תמך בו בעדויות השוואתיות: גורי פרימטים נאחזים לפני שהם יונקים, וציפורים צעירות הולכות בעקבות הורים שאינם מאכילים אותן לעולם. המאמר נחשב בדרך כלל לניסוח הראשון של תאוריית ההיקשרות.

במהלך שנות החמישים עמד בולבי בקשר עם האתולוגים ניקו טינברגן, קונרד לורנץ ורוברט הינד. ג׳וליאן הקסלי הפנה אותו לספרו של טינברגן The Study of Instinct, ועבודתו של לורנץ על החתמה אצל אווזונים שימשה לו השראה. העדויות האתולוגיות אפשרו לו לדחות את ההסבר של "אהבת המזווה" לקשר.

מאמר על חרדת פרידה (1959) ויגון ואבל בינקות ובילדות המוקדמת⁵ (1960) השלימו את הסדרה. בולבי תיאר את תגובתו של הפעוט להרחקתו מן האם כמחאה, ייאוש וניתוק, שלושה שלבים של תהליך אחד. הוא קשר את המחאה לחרדת פרידה, את הייאוש ליגון ולאבל, ואת הניתוק להגנה.

בהשוואת ילדים שהופרדו מאמם למחקרים על מבוגרים שכולים, הסיק שתגובותיו של הפעוט לאובדן דמות האם אינן שונות בשום היבט מהותי מן האבל של המבוגר, למעט, כנראה, בתוצאותיהן. הוא הציג זאת כהרחבה של העמודים האחרונים של עכבה, סימפטום וחרדה⁶ של פרויד, שבהם החרדה היא תגובה לסכנת אובדן האובייקט, והכאב הוא תגובה לאובדנו בפועל.

אותו מאמר בחן מחדש את הבסיס הקליני של המקרים המוקדמים של קליין, וערער על הרחבת המונחים "גמילה" ו־"שד" אצל ויניקוט כך שיכסו את הטיפול האימהי המוקדם כולו. הוא טען שמשמעותו של אובדן השד הוגזמה. לדעת בולבי, הטראומה הפוטנציאלית העיקרית של הילדות המוקדמת היא אובדן האם או אובדן אהבתה, והתהליכים שקליין שייכה לעמדה הדפרסיבית נמשכים מגיל חצי שנה בערך ועד השנה הרביעית ואף מעבר לה.

הטרילוגיה "התקשרות ואובדן" העניקה לתאוריה את צורתה המלאה. התקשרות⁷ (1969; מהדורה מתוקנת 1982) החליף את המודל של פרויד בדבר אנרגיה נפשית ופריקת דחפים בתאוריה של מערכות התנהגות, השאובה מן האתולוגיה, מן הביולוגיה האבולוציונית ומתורת הבקרה. מערכות כאלה חותרות ליעדים מוגדרים, מופעלות ומושבתות בידי תנאים מסוימים, ומותאמות לסביבה שבה התפתח המין. קשר הילד לאם הוא תוצאה של מערכת היקשרות נפרדת שתפקידה הביולוגי הוא הגנה. ההיקשרות מתפתחת בארבעה שלבים, ובסופם, מן השנה השלישית בערך, באה שותפות מתוקנת־מטרה. היא נוטה להתמקד בדמות עיקרית אחת, אף שיכולה להיווצר גם היררכיה קטנה של דמויות אחרות, והיא משלימה את החקירה, שהילד יוצא אליה מדמות ההיקשרות כמבסיס בטוח. הילד בונה מודלי עבודה פנימיים של דמות ההיקשרות ושל העצמי, מושג שבולבי עיבד מתוך ספרו של קנת קרייק The Nature of Explanation (1943).

פרידה: חרדה וכעס⁸ (1973) ראה בחרדה בעת פרידה תגובה ראשונית, ולא תגובה הנגזרת מצרכים גופניים שלא סופקו. הוא ביסס את הפחד על סימני סכנה טבעיים, ובראשם ההימצאות לבד. הוא פירש מחדש את מה שקלינאים כינו תלות־יתר כהיקשרות חרדתית, שמקורה בגישה לא ודאית לדמויות ההיקשרות עקב פרידות חוזרות, איומי נטישה והיפוך תפקידים בין ההורה לילד. כעס בעת פרידה עשוי לשמש לשיקום הקשר, אך נעשה בלתי מתפקד כשהפרידות נמשכות. סרבנות בית ספר ואגורפוביה הוצגו מחדש כהיקשרות חרדתית בתוך דפוסים משפחתיים מסוימים. כרך שלישי, "אובדן: עצב ודיכאון", ראה אור ב־1980.

המאמרים של 1957–1960 עוררו התנגדות חריפה. ג׳ואן ריווייר, האנליטיקאית שלו לשעבר, מחתה כשהציג בפני החברה ב־1957 את המאמר על קשר הילד לאמו. אנה פרויד פרסמה דיון ביקורתי לצד המאמר על יגון ואבל משנת 1960 ב־The Psychoanalytic Study of the Child, וחלקה על השקפתו שפעוטות מתאבלים במידה רבה כמו מבוגרים.

בולבי מצידו מתח ביקורת על שפיץ. שפיץ התבונן מקרוב בהיענות החברתית של תינוקות, ובכל זאת העניק בתאוריה שלו קדימות למזון ולחום; הוא גם כינה את התסמונת שראה אצל תינוקות שהופרדו מאמם דיכאון אנקליטי ולא אבל. מול קליין טען בולבי שמה שמתרחש בפועל במשפחה, ובראש ובראשונה פרידה ואובדן, הוא גורם עיקרי להפרעה רגשית, ותיאר את השקפתו כזרה להשקפה הקלייניאנית. יש שתיארו אותו כמי שהוחרם הלכה למעשה בידי הקהילה הפסיכואנליטית, אף שנשאר פעיל בחברה: הוא כיהן כסגן הנשיא שלה בשנים 1956–1957 ושוב בשנים 1958–1961.

לצד משרתו בטביסטוק היה בולבי עמית במרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות בסטנפורד בשנים 1957–1958, ומ־1963 עד 1972 נמנה עם הסגל המדעי החיצוני של המועצה למחקר רפואי. מ־1962 עד 1966 היה נשיא האגודה הבין־לאומית לפסיכיאטריית ילדים, וב־1981 כיהן כפרופסור לזכר פרויד (Freud Memorial Professor) ביוניברסיטי קולג׳ לונדון.

בסיס בטוח⁹ (1988) קיבץ הרצאות מן השנים המאוחרות של דרכו. הספר הציג את התאוריה לקלינאים ולהורים, הגן על הפסיכואנליזה כאמנות שעליה לתת דין וחשבון למדעי הטבע, ובחן את האלימות במשפחה ואת הלחץ המופעל על ילדים להתכחש למה שראו ולמה שהרגישו. בפסיכותרפיה, טוענות ההרצאות, המטפל מציע למטופל בסיס בטוח שממנו יוכל לחקור חוויות כואבות ולעדכן מודלים מיושנים של העצמי ושל האחרים.

ספרו האחרון היה ביוגרפיה של צ׳רלס דרווין, שבחנה אם מחלתו הממושכת של דרווין הייתה פסיכוסומטית. בולבי מת ב־2 בספטמבר 1990, בגיל 83, בבית הקיץ שלו באי סקיי.

"הטיפול האימהי ובריאות הנפש" היה שנוי במחלוקת ורב השפעה כאחד. מבקרים פקפקו בכך שהעדויות תומכות בטענותיו, ומייקל ראטר ביקר את טשטוש ההבחנה בו בין היעדר מלכתחילה (privation) לבין חסך (deprivation). ממשלות השתמשו בו כדי להניא אמהות מלצאת לעבוד. עם זאת, ראטר זקף לזכותו של בולבי את ההוכחה שיחסיהם של ילדים הם מרכזיים להתפתחותם הנפשית. ב־1962 פרסם ארגון הבריאות העולמי הערכה מחודשת, שאיינסוורת׳ תרמה לה באישורו של בולבי. עובדים סוציאליים אימצו את רעיונותיו ברצון, ורופאי ילדים התקרבו אליהם לאחר עוינות ראשונית, ואילו פסיכיאטרים של מבוגרים נותרו זמן רב חסרי עניין בהם.

השפעתו על מדעי ההתנהגות פעלה בשני הכיוונים. הוא דרבן את מחקריו של הינד על פרידה אצל פרימטים ועיצב את מחקריו של הארי הארלו. ברת׳רטון טוענת שחלק ניכר מהשפעתה המאוחרת של התאוריה נובע משיטותיה של איינסוורת׳. מחקריה באוגנדה ובבולטימור, ונוהל "המצב הזר" שפיתחה, העניקו למחקר ההיקשרות את בסיסו האמפירי ואת דפוסי ההיקשרות שלו. ריאיון ההיקשרות למבוגרים של מרי מיין הרחיב מאוחר יותר את חקר מודלי העבודה אל המבוגרים ואל ההעברה בין הדורות. בסקר שפורסם ב־2002 ב־Review of General Psychology דורג בולבי במקום הארבעים ותשעה ברשימת הפסיכולוגים המצוטטים ביותר במאה העשרים, ותאוריית ההיקשרות כונתה הגישה השלטת להבנת ההתפתחות החברתית המוקדמת.

פסיכואנליטיקאים התייחסותיים נשענו לימים על עבודתו. בספרו התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות¹⁰ (2000) התחקה סטיבן מיטשל אחר המחשבה ההתייחסותית דרך הנס לוואלד, רונלד פיירברן ובולבי. מיטשל ראה בתאוריית ההיקשרות עדות לכך שהצורך בקשר הוא ראשוני ואינו נגזר מן הדחפים, טענה מרכזית למסורת יחסי האובייקט ולמסורת ההתייחסותית.

כתביו העיקריים של בולבי פותחים ב־"ארבעים וארבעה גנבים צעירים: אופיים וחיי ביתם" (1944) וב־"הטיפול האימהי ובריאות הנפש" (1951). הם ממשיכים ב־"טבעו של קשר הילד לאמו" (1958), במאמר על חרדת פרידה (1959) וב־"יגון ואבל בינקות ובילדות המוקדמת" (1960). הטרילוגיה "התקשרות ואובדן" כוללת את "התקשרות" (1969; מהדורה שנייה 1982), את "פרידה: חרדה וכעס" (1973) ואת "אובדן: עצב ודיכאון" (1980). הרצאותיו המאוחרות קובצו ב־"בסיס בטוח" (1988), וספרו האחרון היה ביוגרפיה של צ׳רלס דרווין (1990).