ארנסט ג'ונס

ג׳ונס נולד ב־1 בינואר 1879 בגוורטון, סמוך לסוונסי, בנם של תומאס ומרי אן ג׳ונס. הוא למד בסוונסי, ולאחר מכן, במלגה, בקולג׳ לנדוברי. את לימודי הרפואה עשה ביוניברסיטי קולג׳ בקרדיף וביוניברסיטי קולג׳ בלונדון. הוא הוסמך ב־1900, ובשנה שלאחר מכן קיבל את התואר MB של אוניברסיטת לונדון, עם מדליות זהב ברפואה ובמיילדות. בתוך חמש שנים הוסיף לכך את התואר MD, חברות בקולג׳ המלכותי לרופאים ודיפלומה בבריאות הציבור. הוא התמחה בנוירולוגיה ומילא כמה משרות בבתי חולים בלונדון, ועניין גובר בספרות הפסיכיאטרית של אירופה היבשתית הוביל אותו להתנסות בהיפנוזה בעבודתו הקלינית.

בסביבות 1906, יחד עם ידידו המנתח וילפרד טרוטר, נתקל בכתביו של פרויד, ולמד גרמנית כדי לקרוא אותם. בינתיים נקטעה הקריירה שלו בלונדון בשורה של מהמורות. ב־1906 הואשם בתקיפה מגונה של שתי ילדות שראיין כמפקח על בתי ספר לילדים שסווגו אז כלוקים בשכלם, והוא זוכה. ב־1908 נאלץ להתפטר ממשרה בבית חולים לאחר שתשאל מטופלת צעירה על הזיכרון המיני שמאחורי שיתוק היסטרי, בלי ליידע את הרופא הבכיר האחראי עליה. ב־1907 פגש את קרל גוסטב יונג בכנס נוירולוגים באמסטרדם, ושהה זמן מה במינכן. הוא הציע לכנס את המפגש הבין-לאומי הראשון של פסיכואנליטיקאים, שהתקיים בזלצבורג באפריל 1908, ושם קרא את מאמרו על הרציונליזציה ופגש לראשונה את פרויד; באותו אביב ביקר גם אצל פרויד בווינה, יחד עם א. א. בריל.

זמן קצר לאחר מכן יצא לקנדה כדי לעמוד בראש מרפאה פסיכיאטרית שנוסדה זה עתה בטורונטו. שם לימד פסיכיאטריה באוניברסיטת טורונטו, שבה נעשה פרופסור חבר, ושימש פתולוג בבית המחסה לחולי נפש של טורונטו. הקשר הממושך שלו עם לו קאן, אישה הולנדית שהגיעה אליו לראשונה כמטופלת ב־1906, הסתיים ב־1913, ועד אז כבר הייתה באנליזה אצל פרויד. לבקשת פרויד נכנס ג׳ונס באותה שנה לאנליזה קצרה אצל פרנצי. מאוחר יותר תיאר אותה כאולי האנליזה הראשונה שאנליטיקאי עבר לשם עצמו, לפני שהייתה קיימת אנליזה לימודית (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹).

בפברואר 1917 נישא ג׳ונס למורפיד ללוין אוון, שמתה בספטמבר 1918. ב־1919 נישא לקתרין יוקל מווינה; היו לו ארבעה ילדים. הוא היה גאה במוצאו הוולשי והצטרף למפלגה הלאומית הוולשית, פלאיד קמרי. ב־1942 נבחר לעמית הקולג׳ המלכותי לרופאים, וב־1954 קיבל תואר דוקטור כבוד למדעים מאוניברסיטת ויילס. ב־1946 פרש לבקתתו בסאסקס. בשנותיו האחרונות, אף שסבל מסרטן שלפוחית השתן, כתב את הביוגרפיה של פרויד והחל לכתוב אוטוביוגרפיה. הוא מת בלונדון ב־11 בפברואר 1958, ואפרו הונח בקבר הבכור מבין ילדיו בצ׳ריטון שבחצי האי גאואר.

בצפון אמריקה היה ג׳ונס עורך משנה של כתב העת Journal of Abnormal Psychology של מורטון פרינס. הוא פרסם בו מאמרים פסיכואנליטיים, ובהם רציונליזציה בחיי היומיום² ב־1908. ב־1910 היה בין מייסדי האגודה הפסיכופתולוגית האמריקאית, וב־1911 ארגן את האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית ושימש מזכירהּ הראשון עד 1913. בספטמבר 1909 היה עם פרויד, יונג ופרנצי באוניברסיטת קלארק בוורססטר שבמסצ׳וסטס, שבה הרצה פרויד. מאמרים שקרא בפני אגודות רפואיות ופסיכולוגיות בבריטניה, בקנדה ובארצות הברית הרכיבו את ספרו הראשון, מאמרים על פסיכואנליזה³ (1913), אחת ההצגות המוקדמות ביותר של עבודת פרויד לרופאים דוברי אנגלית.

ב־1912, בעקבות שיחה עם פרנצי, הציע ג׳ונס להקים ועדה סודית של תלמידיו הקרובים ביותר של פרויד, שתשמור על עיקרי היסוד של הפסיכואנליזה. עד 1922 היו חבריה פרנצי, ראנק, קרל אברהם, הנס זקס, מקס אייטינגון וג׳ונס עצמו. מאוחר יותר סיפר ג׳ונס את סיפורה של הוועדה מבפנים בביוגרפיה שכתב על פרויד (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹).

ג׳ונס שב ללונדון ב־1913 בלי סיכוי למשרה באוניברסיטה או בבית חולים. באותה שנה ייסד את החברה הפסיכואנליטית של לונדון, אך מאוחר יותר פירק אותה משום שכמה מחבריה הבולטים צידדו ביונג. ב־1919 ייסד במקומה את החברה הפסיכואנליטית הבריטית ועמד בראשה עד 1944. הוא גייס כסף למרפאה שהציעה טיפול בתשלום מסובסד, המרפאה הפסיכואנליטית הראשונה בבריטניה, וייסד את המכון לפסיכואנליזה כדי לספק שירותי מינהל, הוצאה לאור והכשרה. ב־1920 ייסד את כתב העת International Journal of Psycho-Analysis, שאותו ערך עד 1939, ומ־1921 ערך את הספרייה הפסיכואנליטית הבין-לאומית (International Psycho-Analytical Library), שהוציאה כחמישים כרכים. הוא השיג את זכויות התרגום לאנגלית של כתבי פרויד ותיאם קבוצת מתרגמים, ובהם ג׳יימס סטרייצ׳י, אליקס סטרייצ׳י, ג׳ואן ריווייר וג׳ון ריקמן, בתרגום השיטתי הראשון של פרויד לאנגלית. ריקרדו שטיינר מייחס לו רבים מן המונחים האנגליים של אוצר המילים הטכני של פרויד. ב־1929 הובילה עדותו של ג׳ונס בפני ועדה של ההסתדרות הרפואית הבריטית להמלצתה להכיר בפסיכואנליזה כצורת טיפול. הוא היה נשיא האגודה הפסיכואנליטית הבין-לאומית בשנים 1920–1924, ושוב בשנים 1932–1949, ואז נבחר לנשיא הכבוד שלה.

קליין הרצתה בלונדון ב־1925, ובהזמנת ג׳ונס השתקעה בה ב־1926. האנליזות שערכה בילדים צעירים עיצבו את השקפותיו שלו על ההתפתחות הנשית ועל תסביך אדיפוס המוקדם (ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית⁴). במאי 1927 קיימה החברה הבריטית סימפוזיון על אנליזת ילדים שהשיב להשקפותיה של אנה פרויד, וג׳ונס צידד בקליין; המחלוקת בישרה את הדיונים השנויים במחלוקת שבאו אחריה. פרויד האשים את ג׳ונס בהנהגת מסע נגדו ונגד בתו, והיחסים הלבביים שבו רק מאוחר יותר, לאחר הרצאות חילופין שג׳ונס ארגן עם אנה פרויד. בראשית שנות ה־40, כאשר הסכסוך בין תומכי קליין לתומכי אנה פרויד בחברה הבריטית הגיע לשיאו, ניסה ג׳ונס לתווך ביניהם. מחלה וקשיי הנסיעה בזמן המלחמה מנעו ממנו להשתתף ברוב הישיבות, וב־1944 התפטר מן הנשיאות. בתקופת נשיאותה של סילביה פיין הושגה אז פשרה שקבעה מסלולי הכשרה מקבילים לתומכי קליין, לתומכי אנה פרויד ולקבוצה בלתי מזוהה, קבוצת האמצע או הקבוצה העצמאית.

לאחר האנשלוס של 1938 טס ג׳ונס לווינה וסייע במשא ומתן על הגירתם של פרויד ומשפחתו. כדי להשיג אשרות בריטיות נעזר ביחסיו האישיים עם שר הפנים, סר סמואל הור, שהיה חבר כמותו במועדון ההחלקה על הקרח שלו בלונדון. בשנים אלה סייע גם לכמעט חמישים אנליטיקאים שחייהם היו בסכנה, רבים מהם יהודים, להתיישב מחדש באנגליה ובארצות אחרות.

מאמרו התאורטי הראשון של ג׳ונס, שנקרא בזלצבורג ב־1908, הכניס את המונח רציונליזציה לפסיכואנליזה. בהתבסס על הוכחתו של פרויד שלתהליכים נפשיים רבים יש סיבות שהאדם אינו יודע אותן ואינו מוכן להודות בהן, מיין את המנגנונים המסתירים סיבות אלה לשני סוגים. בסוג הראשון האדם גורס שאין צורך בהסבר כלשהו, כמו כאשר פליטות ומעשים מקריים מיוחסים ליד המקרה. ג׳ונס ראה בהתנגדות לשאול מאין באים מעשים כאלה סימן לכך שמקורם אינו קביל, וכך הכניס את פעולות הכשל לאותה סכמה. בסוג השני האדם מספק הסבר סביר אך כוזב, משום שכל אדם זקוק לתת דין וחשבון קוהרנטי ורציונלי על עצמו. הסברים כוזבים שנוצרים בעיקר לצורך האדם עצמו כינה התחמקויות, ואת אלה שנוצרים מתוך התחשבות בדעת סביבתו כינה רציונליזציות (רציונליזציה בחיי היומיום²). המאמר נעשה לפרק הפותח של מאמרים על פסיכואנליזה. שאר המאמרים בספר זה מעמידים את הפסיכואנליזה מול הסוגסטיה, שלפי ג׳ונס פועלת באמצעות העברה של רגש חיובי אל הרופא ומחליפה את הסימפטומים בתלות. הם גם מציגים את התאוריה של פרויד על החלומות, על הנוירוזות ועל העידון, ורואים בסימפטומים נוירוטיים עידונים שנכשלו או שלא הושלמו (מאמרים על פסיכואנליזה³).

ב־1910, בכתב העת American Journal of Psychology, פיתח ג׳ונס למחקר מלא השערה שפרויד שרטט בהערת שוליים בפשר החלומות⁵: שהשתהותו של המלט נובעת מתסביך אדיפוס. הוא סקר את הספרות הביקורתית ודחה הסברים הנשענים על מזגו של המלט או על מכשולים חיצוניים, ותיאר את מצבו של המלט במונח "אבוליה ספציפית", אי-יכולת לרצות מעשה מסוים אחד. בכך שהרג את אביו של המלט ונשא את אמו, הגשים קלאודיוס את משאלותיו המודחקות של המלט עצמו, ולכן החובה להרוג אותו הייתה כרוכה במשאלות אלה ונבלמה יחד איתן. ג׳ונס גם מיקם את הסיפור בין מיתוסי הגיבור שחקרו ראנק ואברהם, וקשר את המחזה למות אביו של שייקספיר ב־1601 (תסביך אדיפוס כהסבר לתעלומת המלט⁶). מאוחר יותר הרחיב את החיבור, ולבסוף הפך אותו לספר המלט ואדיפוס (Hamlet and Oedipus, 1949).

החיבור תורת הסמליות⁷ (1918) הרחיב הרצאה שניתנה באגודה הפסיכולוגית הבריטית ב־1916. הוא שמר את המונח סמליות לסוג אחד של ייצוג עקיף, הסוג הלא-מודע, להבדיל ממטפורה, מדימוי ומאמבלם. ג׳ונס שינה קריטריונים שהציעו ראנק וזקס, וגרס שסמל אמיתי מייצג חומר לא-מודע, שומר על משמעות קבועה כמעט, אינו נקבע בידי גורמים אישיים בלבד, ויש לו מקבילות במיתוס, בפולחן ובדת. הסמלים מגיעים לאלפים, אך הרעיונות שהם מייצגים מעטים: העצמי הגופני, קרובי המשפחה הקרובים ביותר, והלידה, האהבה והמוות. בניגוד ליונג טען שכל יחיד יוצר את הסמלים מחדש, ואינו יורש אותם מוכנים. אבן הבוחן שלו הייתה שרק מה שמודחק עובר סמליזציה, ורק המודחק זקוק לכך. על סמך זה דחה את הקריאה "הפונקציונלית" ואת הקריאה "האנגוגית" של הרברט זילברר ויונג, הרואות בנטיות מופשטות את משמעות הסמל; לדעתו הן דיללו את המושג, ובטיפול שירתו לא פעם את ההתנגדות. במטפורה, כך סיכם, הרגש מעודן יתר על המידה; בסמל האמיתי הוא מעודן פחות מן הדרוש.

המאמר ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית⁴, שנקרא בקונגרס אינסברוק ב־1 בספטמבר 1927, נפתח בתמיכה באזהרתה של הורני שההשקפות האנליטיות על ההתפתחות הנשית המוקדמת מעוותות בידי הטיה. ג׳ונס העלה את האפשרות שאנליטיקאים גברים אימצו השקפה פאלוצנטרית במידה מופרזת, שהמעיטה בערכם של איברי המין הנשיים. הוא טען שהסירוס אינו אלא איום חלקי, והציע את השם אפניזיס להכחדה המוחלטת והקבועה של היכולת וההזדמנות להנאה מינית. זו, לדעתו, האימה היסודית של שני המינים, והיא עומדת ביסוד כל הנוירוזות; כך עיצב מחדש את תסביך הסירוס כמקרה פרטי אחד של פחד רחב יותר. המינים נבדלים זה מזה באופן שבו הם מדמיינים את האפניזיס: הילד כסירוס, והילדה, התלויה יותר בבן זוגה, כפרידה ונטישה. בהסתמך על האנליזות של קליין תיאר מעברים ישירים מן השלב האוראלי אל המצב האדיפלי אצל ילדות. הוא הבחין בין קנאת פין טרום-אדיפלית לבתר-אדיפלית, שהאחרונה בהן היא הגנה רגרסיבית מפני הקיפוח של משאלות גילוי העריות של הילדה. הוא גם העלה את האפשרות שהשלב הפאלי שתיאר פרויד אצל ילדות הוא תצורה משנית והגנתית, ולא שלב התפתחותי של ממש. אותו מאמר הציע שהאשמה והסופר-אגו נבנים מבפנים, כדי להגן על הילד מפני הלחץ של ליבידו שלא בא על סיפוקו, ושהילד מנצל את אי-ההסכמה החיצונית ואינו רק נכנע לה.

אף שנשאר נאמן לפרויד, נבדל ממנו ג׳ונס בשאלת המיניות הנשית, בשאלת אנליזת ההדיוטות, בשאלת הטלפתיה ובהערכת עבודתה של קליין. בביוגרפיה הביע ספקנות כלפי דחף המוות, אך העריך את עכבה, סימפטום וחרדה ואת התאוריה המאוחרת של פרויד על האגו (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹).

הביוגרפיה של פרויד שכתב ג׳ונס יצאה לאור בהוצאת הוגארת׳ בשלושה כרכים: שנות העיצוב והתגליות הגדולות, 1856–1900 (1953), שנות הבגרות, 1901–1919 (1955) והשלב האחרון, 1919–1939 (1957). משפחת פרויד פתחה בפניו מכתבים ומסמכים שאיש מבחוץ לא ראה, ובהם המכתבים למרתה ברנייס ולווילהלם פליס. אשתו תרגמה חלק ניכר מן ההתכתבות המוקדמת, ואנה פרויד סיפקה חומר מן הארכיון. ג׳ונס הציב לעצמו שתי מטרות. הראשונה הייתה לתעד את עובדות חייו של פרויד כל עוד אפשר היה לבדוק אותן, מול האגדות שכבר החלו להצטבר. השנייה הייתה לקשור בין אישיותו של פרויד להתפתחות רעיונותיו, משום שלדעתו אפשר להבין את הפסיכואנליזה רק כהתפתחות היסטורית הכרוכה במייסדה.

הוא ייחס את עקרונות הפסיכולוגיה של פרויד לבריקה ולאסכולת הלמהולץ בפיזיולוגיה, ולא לשארקו או לברויאר, ומתח ביקורת על התלהבותו של פרויד מן הקוקאין. הוא גרס שפרויד סבל בשנות ה־90 של המאה ה־19 מפסיכונוירוזה ניכרת, שעובדה באנליזה העצמית שהחל ב־1897, וראה בפשר החלומות את ספרו הגדול והמקורי ביותר של פרויד. את הפרידות מאדלר, משטקל ומיונג הסביר כשיבה של ההתנגדות המתחפשת לתאוריה חדשה, ואת עזיבתם של ראנק ופרנצי, ואת קץ הוועדה, ייחס בעיקר להידרדרות בבריאותם הנפשית. בכותבו הן כביוגרף והן כמשתתף, תיעד את חשאיותו של פרויד, את חוסר הדיסקרטיות שלו ואת כושר השיפוט הלקוי שלו באנשים לצד יושרו ואומץ ליבו, וסיפר על חלקו שלו בייסוד הוועדה ובהגירה של 1938 (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹). קיצור בכרך אחד מאת ליונל טרילינג וסטיבן מרקוס יצא לאור ב־1961.

ריקרדו שטיינר, במילון הבין-לאומי לפסיכואנליזה, מכנה את ג׳ונס "המארגן והפוליטיקאי המעולה ביותר בדור הראשון של ממשיכי פרויד", וכותב שלפני מלחמת העולם השנייה הוא שלט למעשה בפסיכואנליזה באנגליה. המונח שטבע, רציונליזציה, אומץ בידי פרויד ונשאר חלק מאוצר המילים של הפסיכואנליזה (רציונליזציה בחיי היומיום²). החיבור תורת הסמליות נעשה למקור ההתייחסות המקובל למושג הסמל הפסיכואנליטי במובנו הצר, וקליין ואחריה חנה סגל בנו עליו בתיאוריהן את היווצרות הסמל (תורת הסמליות⁷). מאמרו מ־1927, יחד עם עבודותיהן של הורני, הלנה דויטש וקליין שעליהן נשען, העמיד את העמדה הלונדונית מול ההשקפה הווינאית בוויכוח על המיניות הנשית. ג׳ונס ואנליטיקאיות אלה טענו לנשיות ראשונית, בניגוד לתיאור של פרויד את השלב הפאלי של הילדה (ההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית⁴). קריאתו בהמלט, שהחלה ב־1910, הפכה את רמיזתו של פרויד על המחזה לאנליזה ספרותית מלאה, שאותה המשיך לתקן במשך ארבעה עשורים.

הביוגרפיה ראתה אור לשבחים רבים, ובמשך עשרות שנים נחשבה לביוגרפיה המקובלת של פרויד, והוערכה בעיקר בזכות המסמכים שפרסמה לראשונה. היא עוררה גם ביקורת. ב־1958 ערער אריך פרום בפומבי על טענתה שראנק ופרנצי הפכו פסיכוטיים, בהסתמך על עדויות של אנשים שהיו קרובים לפרנצי בשנותיו האחרונות, ובספרו שליחותו של זיגמונד פרויד (Sigmund Freud's Mission, 1959) מתח ביקורת על התמונה שצייר ג׳ונס של פרויד. מבקרים מאוחרים יותר התנגדו למגמתיות של הספר כלפי הפורשים, והיסטוריונים הטילו ספק בכמה מסיפוריו, ובהם התיאור של ג׳ונס, שהתבסס על מה שסיפר לו פרויד בארבע עיניים, של סיום הטיפול של ברויאר באנה או׳ (זיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹).

ג׳ונס פרסם יותר משלוש מאות מאמרים וכתריסר ספרים. ספרו הראשון, מאמרים על פסיכואנליזה³ (1913), עודכן במהדורות מאוחרות יותר; המהדורה השנייה, מ־1918, הוסיפה את תורת הסמליות, וג׳ונס ערך את הספר מחדש ב־1948. בין מאמריו: רציונליזציה בחיי היומיום² (1908), תסביך אדיפוס כהסבר לתעלומת המלט⁶ (1910), תורת הסמליות⁷ (1918) וההתפתחות המוקדמת של המיניות הנשית⁴ (1927). בין ספריו המאוחרים: על הסיוט (On the Nightmare, 1931), המלט ואדיפוס (Hamlet and Oedipus, 1949) וזיגמונד פרויד: חייו ופעלו¹ (שלושה כרכים, 1953–1957). האוטוביוגרפיה שלו, שלא הושלמה, אסוציאציות חופשיות (Free Associations), יצאה לאור ב־1959, שנה לאחר מותו.