מושג
התנגדות
כל מה שחוסם את הגישה לחומר הלא-מודע או את התקדמות הטיפול.
התפתחות
1895
הוצג בידי זיגמונד פרויד
בפרק על הפסיכותרפיה של ההיסטריה מסיק פרויד מן המאמץ שעלה לו לדחוק במטופלים להיזכר, שעבודתו נדרשת להתגבר על כוח נפשי במטופל המתנגד להפיכתם של הרעיונות הפתוגניים למודעים, ומכנה אותו התנגדות.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
1912
פותח בידי זיגמונד פרויד
פרויד הופך את ההתנגדות לגורם קבוע בטיפול, הנוכח בכל אסוציאציה כפשרה עם הכוחות החותרים להחלמה, ומראה כיצד ההעברה מגויסת לשירותה: ההעברה אל הרופא משרתת את ההתנגדות כשהיא שלילית, או חיובית אך עשויה מדחפים ארוטיים מודחקים.
מתוך על הדינמיקה של ההעברה (1912)
1926
פותח בידי זיגמונד פרויד
במסגרת המודל המבני קושר פרויד את ההתנגדות לאנטי-קתקסיס (הבלימה הנגדית) של האני, ומבחין בחמישה סוגים משלושה מקורות: התנגדות ההדחקה, התנגדות ההעברה והרווח שבמחלה – מן האני; התנגדות הסתמי, המחייבת עיבוד; והתנגדות האני העליון, הנובעת מן הצורך בעונש.
מתוך עכבה, סימפטום וחרדה (1926)
1958
עובד מחדש בידי ז׳אק לאקאן
בניגוד לניתוח ההתנגדויות המכוון אל האני של המטופל, לאקאן ממקם את ההתנגדות בצדו של האנליטיקאי: היא נוצרת מן הלחץ ומן התביעה של האנליטיקאי עצמו, ואילו התנגדותו של הסובייקט לסוגסטיה נקראת כרצון לשמר את התשוקה.
מתוך כתבים (1966)
קשרים
- 1895 נגזר מתוך הגנה
פרויד מזהה את ההתנגדות שבה נתקלים בטיפול עם אותו כוח של האגו שדחה תחילה את הרעיון שאינו מתיישב עמו: ההתנגדות היא ההגנה כפי שהיא מתגלה בעבודת ההיזכרות.
- 1895 הוצג בידי זיגמונד פרויד
בפרק על הפסיכותרפיה של ההיסטריה מסיק פרויד מן המאמץ שעלה לו לדחוק במטופלים להיזכר, שעבודתו נדרשת להתגבר על כוח נפשי במטופל המתנגד להפיכתם של הרעיונות הפתוגניים למודעים, ומכנה אותו התנגדות.
- 1912 פותח בידי זיגמונד פרויד
פרויד הופך את ההתנגדות לגורם קבוע בטיפול, הנוכח בכל אסוציאציה כפשרה עם הכוחות החותרים להחלמה, ומראה כיצד ההעברה מגויסת לשירותה: ההעברה אל הרופא משרתת את ההתנגדות כשהיא שלילית, או חיובית אך עשויה מדחפים ארוטיים מודחקים.
- 1914 הוליד את עיבוד
פרויד מציג את העיבוד כעבודתו של המטופל על התנגדות שהאנליטיקאי כבר שיים: השיום אינו מסלק אותה, ויש לתת למטופל זמן לעבד אותה ולהתגבר עליה.
- 1926 פותח בידי זיגמונד פרויד
במסגרת המודל המבני קושר פרויד את ההתנגדות לאנטי-קתקסיס (הבלימה הנגדית) של האני, ומבחין בחמישה סוגים משלושה מקורות: התנגדות ההדחקה, התנגדות ההעברה והרווח שבמחלה – מן האני; התנגדות הסתמי, המחייבת עיבוד; והתנגדות האני העליון, הנובעת מן הצורך בעונש.
- 1958 עובד מחדש בידי ז׳אק לאקאן
בניגוד לניתוח ההתנגדויות המכוון אל האני של המטופל, לאקאן ממקם את ההתנגדות בצדו של האנליטיקאי: היא נוצרת מן הלחץ ומן התביעה של האנליטיקאי עצמו, ואילו התנגדותו של הסובייקט לסוגסטיה נקראת כרצון לשמר את התשוקה.
חיבורים
- 1895
- 1914
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
- 1966
קובץ מאמריו של לאקאן, שראה אור בהוצאת Seuil ב-1966: כרך של כתשע מאות עמודים, המכנס מאמרים וחיבורים שנכתבו במשך שלושה עשורים, בין 1936 ל-1966. נכללים בו הטקסט על שלב המראה שהוצג בציריך ב-1949; נאום רומא מ-1953, «הפונקציה והשדה של הדיבור והלשון בפסיכואנליזה», שכונה המניפסט המכונן של הלאקאניזם; «L'instance de la lettre dans l'inconscient» (1957); והמאמר מ-1958 על הטיפול בפסיכוזה. במאמרים אלה מוביל לאקאן את 'החזרה לפרויד' שלו דרך הבלשנות הסטרוקטורלית, קורא את הלא-מודע כבנוי כשפה, ויוצא נגד פסיכולוגיית האגו של הרטמן, קריס ולוונשטיין. הספר היה לרב-מכר בצרפת ועשה את לאקאן ל'פרויד הצרפתי', אך גם קיבע את המוניטין שלו ככותב קשה. התרגום השלם הראשון שלו לאנגלית, מאת ברוס פינק בשיתוף הלואיז פינק וראסל גריג, ראה אור בהוצאת W. W. Norton ב-2006.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- מחקרים בהיסטריה1895מקור לקשר
- על הדינמיקה של ההעברה1912מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר
- כתבים1966מקור לקשר
- היזכרות, חזרה ועיבוד1914מקור לקשר